חלק ראשון: "מתכת"
הארולד עמד לפני פס היצור, מרים את הפטיש הכבד שלו, ומכה על
לבנות המתכת הכבדות שעברו על הפס.
הארולד לא היה גבוה במיוחד, מכופף, עייף, וזיפיו כבר איימו
ללבוש צורה של זקן קטן ודהוי שלא הלם את הארולד אפילו במעט.
באופן כללי, חזותו של הארולד הייתה עלובה ביותר.
הארולד עבד בתור מכה-סדן.
כל האנשים חסרי הכישרון המיוחד, היו נשלחים להפוך למכי-סדן.
פעם, הארולד חלם להיות רופא.
כן, כשהוא היה עדיין קטן, תמים ויומרני, הוא חשב שלהיות רופא
זה כיף. זה קל. שהוא יכול.
כמובן שלא עברו הרבה שנים והבהירו להארולד, שלהיות רופא זה לא
כיף, וזה קשה, ושהוא פשוט לא יכול להיות רופא, לא עד שהוא ימצא
לעצמו איזה כישרון. בלי כישרון, פשוט לא יקבלו אותו בבית הספר
הגבוה ללימודי מקצוע.
לא לרפואה, לאסטרונומיה, ספרות או לימודי דת. כי בית הספר
הגבוה - הוא רק למי שיש לו כישרון. למי שאין לו שום כישרון,
נשלח למפעל. להיות מכה-סדן, או מבריג-מתכת.
זה מה שקרה להארולד.
הוא לא ידע אם כל העובדים ב"מפעל" חושבים כמוהו.
למעשה, רבים מדי מעובדי המפעל היו אטומים להפליא.
לא יכולת לדבר איתם על דבר מלבד העבודה, המפעל ולבנות המתכת
המטופשות, שלא השתנו אפילו במעט גם אחרי שעברו את כל פס היצור
של מכי-הסדן. הארולד יכול היה להשבע שחלקם נראים כמו היו
מהופנטים.
לאט לאט יותר ויותר אנשים היו חוזרים מהופנטים ממשרד המנהל.
הוא תהה אם ככה הם גם בבית הספר הגבוה...
לא שהוא יגלה אי פעם.
לפתע, נשמע מרמקול שהיה ממש מעל ראשו הכמעט וקירח של הארולד
קול, שאמר "הארולד ג'ונסון, אתה מוזמן למשרד המנהל".
"יופי", חשב לעצמו הארולד. "אולי מצאו לי כישרון".
הארולד טעה.

חלק שני: "הוכחה"
הארולד קם ממקומו ליד פס היצור, והתחיל לעלות במדרגות הברזל
הלולייניות, חסרות המעקה, שהובילו אל משרד המנהל.
כל הדרך למעלה הוא זמזם. הוא תמיד זמזם כשהיה עצבני.
הוא עלה למעלה בגרם המדרגות, עלה ועלה.
כאילו לא היה סוף למדרגות הברזל האלו, שנראו כה קשיחות, ועם
זאת כל כך בלתי יציבות.
הוא יכל להחליק בכל רגע. ולאף אחד כבר לא היה משנה. המנהל -
בוודאי שיכול היה לוותר עליו. הוא לא היה חשוב במערכת הענקית
הזו. במפעל. הוא היה רק בורג קטן.
הוריו? הוריו לא ידעו שהוא כאן. אחרי תהליך "זיהוי הכשרון"
שעובר כל בוגר בגיל שמונה עשרה, האדם נשלח אל בית הספר הגבוה,
או אל המפעל. לא מיידעים אף אחד אודותיך. רק אתה יודע מי היית
לפני כן. רק אתה יודע למה הפכת.
ולו? לו עצמו? כבר לא היה משנה לו גורלו. הוא היה מר מספיק
בשבילו.
אבל הארולד לא החליק. הארולד הגיע אל מעלה, ומצא את עצמו לוטש
עיניים בדלת-מתכת אפורה (כמו כל דבר אחר במפעל), ועליה מקובע
שלט מתכת, בו שקועה הכתובת "משרד המנהל, נא לדפוק על הדלת". אז
הארולד דפק. זה כאב. כן, הארולד לא יכול היה לדמיין לפני כן
כמה כואב מגע המתכת, במיוחד אם קיבלת תנופה לפני כן.
אבל הוא לא התלונן, אלא המשיך לדפוק על הדלת.
ובסוף, הדלת נפתחה, והוא מצא את עצמו עומד בחדר צר (אם כי
מוארך), שדמה במקצת למסדרון.
לא היו תמונות על קירות הברזל העבים, ולא היה שום ריהוט בחדר,
מלבד שולחן וכסא.
על השולחן לא עמד דבר מלבד צג של מחשב. על הכסא ישב אדם.
הוא היה גבוה (או לפחות נראה כך. קשה היה להארולד להחליט, משום
שישב), בהיר שיער, לבוש חליפה אפורה, עם עניבה אפורה ועל פניו
נסוכה הבעה אפורה. ניטרלית. לא חיוך ולא בכי. שום דבר. אם היה
על הארולד לתאר את המנהל (או לפחות מי שחשב שהוא המנהל, שכן
הוא ישב בחדר המנהל, על כסא המנהל, מול שולחן המנהל), במילה
אחת, הארולד היה אומר שהאדם שישב מולו הוא פשוט אפור. פשוטו
כמשמעו.
"שלום לך, הארולד ג'ונסון" הוא אמר בקול מחוספס ואפור.
"שלום לך, אדוני". השיב הארולד, בקול החלש ביותר שיכל לדבר
בו.
"אדוני המנהל. כך תקרא לי". אמר המנהל.
"כן, כמובן, אדוני המנהל" השיב הארולד, כולו מבועת מהסמכותיות
שנטפה מהדמות שישבה מולו.
"כן, כך מוטב." ענה המנהל, על פניו עדיין נסוכה ההבעה האפורה.
"האם יורשה לי לבקש ממך בקשה, אדון ג'ונסון?"
"כמובן, אדוני המנהל" הוא השיב, מבוהל כעכבר במלכודת.
"אם כן, הארולד, הוכח לי שאתה קיים".
"אין בעיות, אדוני המנהל. קח" אמר הארולד, בעודו מושיט למנהל
את תעודת הלידה שלו.
"יפה, אדון ג'ונסון. אך אינני מאמין שתעודת הלידה שלך קיימת.
האם תוכל להוכיח לי?"
"כמובן, אדוני המנהל... אם רק אוכל להתחבר למסד הנתונים..."
"ואם אומר לך שאינני מאמין במסד הנתונים. ואם אומר לך שלמעשה
אינך קיים"?

חלק שלישי: "הנדסה מחשבתית"
הארולד מצמץ כלא מבין.
"אינך מבין, כמדומני. אם כך, הרשה לי להסביר לך. אתה למעשה...
אשליה. סימולציה. כלום. אבק. אפר. אתה נוצרת לעבוד, ולהעלם
מהעולם. כעת, חזור לעבודה".
למוחו של הארולד התחילה להשתלשל ההבנה.
הוא ירד במדרגות המתכת הלולייניות, אבל כעת לא נתן להן משמעות
פילוסופית גדולה כמו שראה בהן כשעלה. כעת הוא היה רק אשליה, כך
שזה לא שינה דבר אם הן קשות או רכות, חלקות או לאיו. הוא רק
אשליה.
הוא חזר בחזרה אל נקודת המוצא.
הרים את פטיש-האשליה שלו, וחזר להכות בלבני המתכת בחוסר עניין.
הוא עובד עבודה חסרת משמעות שהיא כל חייו.
מדקה לדקה, הארולד רק נהיה יותר כמו האחרים.
יותר אטום. חסר מחשבה. מרוכז רק בעבודה.
אבל הארולד לא היה מהופנט. הו- לא.
הארולד פשוט האמין שהוא אשליה.

המנהל ישב וגיחך בחדרו.
למנהל הייתה דווקא סיבה טובה לגחך.
הוא הצליח לייאש עוד אחד.
עוד אחד בעל כישרון רב מספיק כדי שיהווה סכנה למשטר.
כל אותם בעלי כישרון שוכנעו שהם חסרי כישרון, ונשלחו למפעל,
שנקרא בדרגים הגבוהים יותר, "מבזבז הכישרונות". כל ילדי הפלא
היו נשלחים אליו.
ואז, אז היו מייאשים אותם. משכנעים אותם שהם רק אשליה.
והם, כל כך מיואשים מימים של עבודה, מאמינים לכל מילה. שותים
כל דבר שאינו בשגרה בצמא רב כשל אדם שרעב במדבר במשך חודשים.
ולאחר מכן חוזרים לעבוד, כמהופנטים.
אבל הם לא היו מהופנטים, לא.
הם היו בסך הכל מיואשים.
המנהל סימן עוד "וי" ליד שמו של הארולד ג'ונסון בחוברת הנוכחות
הבלתי נגמרת שלו, הרים את קולו ולחש אל תוך המיקרופון המוסתר
בשולחן המתכת האפור שלו, בקולו האפור והשקט "ג'ון נורל מוזמן
לעלות למשרד המנהל".