31/3/07
ג`ינג`ה
אוגנדה

אהובתי,
אני כבר שבוע וחצי כאן, באוגנדה. יושב עכשיו מול מפלי בוג`גלי
וכותב לך.
רוחב הנהר שמולי כשישים מטר. כמות המים שחולפים מולי בשעה שאני
כותב לך היא אינסופית. רחש המים זהה לזה של הרכבת התחתית
בלונדון בשעה שהיא אינה עוצרת בתחנת King`s Cross אלא ממשיכה
בדרכה.
בעוד שלושה חודשים כל זה ייעלם.
באוגנדה אין מספיק חשמל, את מבינה, הנהר הזה יהפוך לסכר לייצור
חשמל. את זרימת המים תחליף תנועת הטורבינות. את רחש הגלים -
רעש המשאבות.
הם ירצפו את גן-עדן ויבנו עליו תחנת כוח.

אנו כה קטנים כאנשים יחידים, גם מול איתני הטבע, אבל גם מול
החברות הגדולות.
הכל ירוק פה. הכל כאן פורח.

מים הם חיים.

הקבוצה נמצאת כאן כבר ארבעה ימים. אנחנו מסתדרים כולנו והם
מעריכים ולוקחים חלק מאוד פעיל בכל הפעילויות והמפגשים.
הימים פה עוברים מהר, מלאים בחוויות, בפגישות עם ארגונים,
קהילות, אנשים ומקומות.
למרות זאת, הבקרים והערבים הם הקשים ביותר.
השקיעות מזכירות לי שעברתי עוד יום בלי טלפון או מכתב ממך, בלי
לראות אותך ולשתף אותך בנפלאות היום.

איננו יכולים לתקשר כעת משתי פינות שונות בעולם. לי אין גישה
לאינטרנט, לך אין גישה לטלפון. יעברו שבועות עד שניפגש שוב.

בבקרים אני מתעורר לתוך יום חדש שבו לא ניפגש לארוחת בוקר
חפוזה בתחילתו של יום מלא. לא נתעורר זה לצד זו כשאור השמש
הראשון מלטף אותנו דרך החלון שלך.

חסרים לי הדברים הקטנים. השלום שלך כשאת עונה לטלפון. ההודעות
החמודות שמעלות לי חיוך באמצע דיון מקצועי. אלו הם פלאי
היומיום הקטנים שלי בארץ.
חסרונם מדגיש את חסרונך. הם עוקצים את ליבי בעצב בשעות האלו של
תחילת וסוף יום.
בכל זאת ניפגש שוב בקרוב. נספר ונדבר כאילו לא היה בינינו מרחק
של מטר, וגם לא אלפיים מיילים.

אהובתי,
חלמתי אתמול בלילה על נשיקתך. כה מתוקה היא הייתה. כה מתאימה
לנשיקתי.
אני זוכר ששאלת אותי מה יקרה כשאגשים את כל חלומותיי.
"בלתי אפשרי", עניתי, "כל לילה אני חולם משהו חדש".
בישראל חלמתי את אוגנדה. באוגנדה אני חולם אותך. כשאחזור
מהגשמת חלום המשלחת, גופינו יגשימו את חלומות האתמול.

אוהב מאוד ומתגעגע,

שלך תמיד,

נמרוד