נניח ויום אחד מגיע אליכם אדם ומושיט לכם מפתח.
הוא טוען שיש דלת שאותה פותח המפתח והיא מובילה אל האושר.
הוא אפילו מוכן להראות לכם איפה היא.

תעברו בדלת?

נשמע ממש פשוט, קורץ, ברור.
התשובה שלי היא לא.

אני לא עוברת בדלת.
אני גם לא עוברת בה עכשיו.

בכל אחד מאיתנו קיים רצון רחוק להיות מאושר. הערטילאיות שבמושג
מאפשרת לנו לרצות אותו, הכל מעורפל ובלתי מושג, אז בעצם מה יש
לנו לפחד מלרצות להיות מאושרים? כי למעשה אף אדם לא מגיע
לשלמות.

אנו עומדים בהרבה צמתים בחיים שלנו בהם אנחנו יכולים לבחור את
הבחירה הנכונה, והבחירה הקלה.
אני יודעת שיש בחירות בחיים שיעשו אותי מאושרת במידה מסוימת,
שיעניקו לי משמעות. יודעת ולא תמיד בוחרת. לרוב אני מעדיפה
לבחור בדרך הקלה. לא מתוך זלזול בעצמי, פשוט הדרך הקשה היא
מאוד קשה, ובהמון מובנים מכילה בתוכה משהו לא נודע שנקרא
אושר.

אחרי כל 2 צעדים שלי קדימה, יש צעד אחורה, לעיתים אחרי צעדים
רבים אל עבר האושר, אני רצה מעט לאחור. אולי מפחדת שאגלה
שהבחירה הנכונה לא נכונה, והבחירה הקלה גם כן שגויה ואז ישלוט
בחיי הכלום. אולי בעצם מפחדת שיהיה לי טוב, מעדיפה להשאיר בחיי
יצרים של הרס עצמי ומסכנות, רחמים עצמיים והתבכיינויות, ממש
כאילו אני מסרבת להתבגר.

יש כל-כך הרבה תובנות שרכשתי בחיים שלי ובשנה שלי בחוות הכשרה,
אך עדיין משהו תמיד מחזיר אותי. מחזיר אותי ללא לאהוב את עצמי
ואת המראה שלי, לגרום לזה להוריד לי את הביטחון, לתלות את כל
האושר בחיי במספר שמראה המשקל ולפחד מאנשים, תמיד לפחד מאנשים
ואולי גם לא להאמין, יכול להיות שבצדק.
קשה לשים את כל מבטחייך באדם שיכול מחר להחליט שהוא לא אוהב
אותך, קשה לשים את מבטחייך בקבוצה, קבוצה אשר בה לא תמיד תוכל
להיות אינדיבידואל.

אני עומדת כעת חודש וחצי לפני גיוס, מפוחדת.
לא כי הצבא יהיה 'שוק', להפך, צבא זה קייטנה לעומת החיים שלי
עכשיו.
האחריות והבגרות זורמת לנו בוורידים כמו שלא זרמה מעולם באף
מלש"ב, באף חייל צעיר.
אני מפוחדת כי הצבא הוא המשך התמודדות, הוא המשך בחירה בדבר
שקשה לשים את הביטחון בו, דבר שהוא הבחירה הנכונה אך ממש ממש
לא הבחירה הקלה.

אני מפחדת לבחור,
אני מפחדת לטעות,
אני מפחדת מאוד,
אני מפחדת לחיות.

זה באמת מפחיד...

4.7.07
53  ימים לפני גיוס...