אני זוכרת את עצמי עומדת באוטובוס. ילדה קטנה בשמלה כחולה, עם
פסים. דקים וצבעוניים הם גלשו מהצווארון ועד לשולים. בקו ישר.
וחגורה דקה, תואמת.
ילדה קטנה עם עיניים גדולות, מחזיקה בעמוד כדי לא ליפול
ומרגישה שהיא רוצה לצאת מהגוף, לעופף החוצה. השמלה אכלה את
העור והיה לא נוח בו. כל-כך לא נוח שהרצון הבסיסי שלי היה
להוריד אותה, להישאר בתחתונים.
אבל את עמדת לידי וכעסת. כעסת כי זאת היתה שמלה יפה, מיוחדת.
כי היא היתה נקיה ומגוהצת ועלה הרבה כסף, ואיך אני לא מעריכה
את זה, ואיך אפילו אבא אמר שהיא שמלה מאוד יפה.
אבל אני לא אהבתי אותה. גם לא אהבתי את השמלה הורודה. הרגשתי
כמו בובה.
תמיד אמרת שאני צריכה להיות חמודה. מתוקה ומקסימה. תמיד אמרת
שאני צריכה להיות ביישנית ושקטה. ואף פעם לא הייתי. וגם את לא
היית.
אני צינית, לעתים לא נחמדה. דברנית לא קטנה ודעתנית. רעשנית עד
צלצולי אוזניים ופתוחה לכל. ונפגעת. הרי זה מה שניסית למנוע
ממני, נכון? את הפגיעות הזאת..את הפתיחות שמובילה לקרע בנפש.
או שניסית למנוע פגיעה במוניטין? שחלילה לא יגידו שהילדה שלך
לא מחונכת, לא מסודרת.
אז אני לא. לא מחונכת ולא מסודרת.
אבל מאושרת. יותר מכל, מאושרת. כי אני עצמי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.