איזה עולם דפוק זה הא?
איך כל החוויות שאנחנו עוברים בחיים, מעצבות את האופי שלנו,
את דרך ההתנהלות שלנו, ההתנהגות שלנו, ואופן החשיבה שלנו.
אותן החוויות, גורמות לנו לדפוק כל דבר בהמשך.
פתאום בנאדם מוצא את עצמו בתוך לולאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
טעויות שונות, חלקן טעויות קטנות, חלקן טעויות קצת יותר קשות.

אבל כל אותן טעויות, נובעות מאותה סיבה - מהאופי המחורבן שלנו,
שנדפק לנו איפשהו בדרך.
הכול מתחיל בילדות.
זה מתחיל מזה שבתור ילד אתה לא מקבל מספיק תשומת לב או שהילדים
בגן לא רוצים לשחק אתך.
זה מתחיל מזה שאתה גדל בלי אבא.
זה מתחיל מילד אחר בבית ספר, שזורק לך מילה כשאתה בן 8, ומאז
אתה חושב שאתה מכוער.
במורה שהביכה אותך מול כל הכיתה, ומאז אתה מרגיש טיפש.
עוברים להם הזמנים ומגיע שלב בחיים, שבנאדם מגלה שיש בו כל כך
הרבה משקעים.
כולם מתחילים בילדות.
ככל שגדלים, כך הפצע של הנשמה מעמיק ועוד יותר קשה לו להגליד.
והפאקינג פצע הזה דופק לך את החיים.
גם לי יש פצעים, אפילו די הרבה.
חלקם עמוקים כל כך, שאין בעולם אף אחד שיוכל לתפור אותם.
הפצעים שלי עלו לי במחיר כבד .
איבדתי חברים, איבדתי עבודה, פספסתי הזדמנויות, איבדתי את
הביטחון העצמי, איבדתי אהבה, שנאתי אותי ואת העולם.
הכי נורא זה שאיבדתי את עצמי.

והכול בגלל פצע.