מול עיניי נגלה ילד שמנמן רוכב על אופניים לצרכנייה הקרובה
ביותר לביתו, להערכתי. הוא קנה סוכריות גומי ותלה את השקית על
הכידון של האופניים, והוציא סוכרייה אחר סוכרייה ולעס אותן
ונהנה.
אחר כך נסע לאיזה מקום ואני לא עקבתי, והתצפית הזו נסתיימה.
המשכתי ללכת, אלא שהפעם חציתי את המדרכה למדרכה המקבילה לה.
הלכתי עם הדרך, וכשהיא פנתה שמאלה פניתי איתה, וכשפנתה ימינה
פניתי איתה, אבל אחרי כמה זמן של שגרה מרגיעה היא נגמרה ואני
הייתי צריכה לחפש אחר נתיב מאולתר.
ואז הגיח משום מקום הילד של הסוכריות וחלף על פניי באיטיות.
וכך, הוא חלף לסירוגין על פניי, עד שהתמלאתי אומץ ועצרתי
איתו.
"ילד! זה עם הסוכריות! בוא הנה שנייה, בבקשה", צעקתי לעברו.
הוא לא אמר מילה. רק סובב את אופניו לכיווני ונותרה רק בעיית
תנועה אחת בספר החשבון.
כשנפגשנו הוא נראה חושש, מן לא מבין מה אני רוצה ממנו, הוא
הביט בגבות מקומצות ופה זקור ושאל בפניו מה אני מבקשת.
"אני יכולה סוכרייה אחת בבקשה?", שאלתי.
"אממ, אני חושב שכן, הנה קחי את זאתי", הוא אמר והצביע על אחת
מהן.
היא הייתה בצבע צהוב וטעמה היה מעובד במיוחד.
"איכס", אמרתי.
"מה? הן לא טעימות לך? תביאי לטעום", הוא אמר.
"באמת מגעילות", אמר והשליך את כל הסוכריות הצהובות לתוך פח
אשפה ניצב שעמד במקום.
איזה ילד מופלא. רוכב על אופניים, הולך לקנות לעצמו את מה שהוא
צריך ועוד יודע לזרוק זבל לפח?! אצלנו, במצבנו, זהו אינו עניין
של מה בכך.
הוא הוליך את אופניו בחזרה לכיווני, וחייך כשעיניו כמעט
סגורות, כי השמש הייתה כנגדו.
"אני, אולי יכולה..." אמרתי, "לשאול ממך את האופניים?".
הוא לקח כמה רגעים לעצמו, נעמד למד אופניו, החזיק את פניו
באגודלו ואצבעו הימניות, גירד משך זמן את פדחתו והשיב:
"כן, אבל תחזירי לי אותם. אני אגיד לך איפה אני גר."
הנהנתי בראשי להסכמה.
"רגע, אבל לא להרבה זמן, נכון?"
"מחר הם אצלך בבית", הבטחתי.
"אני גר ברחוב הבא בבית מס' 18. אני ממילא צריך לחזור עכשיו,
יש ארוחת צהריים, אז תחזירי לי את האופניים כשתסיימי איתם,"
הוא חזר.
"בתאבון! תודה," קראתי.
"בבקשה," הוא השיב.
"רגע! רגע! שכחתי לשאול איך קוראים לך?" צעקתי. אבל הוא כבר לא
שמע אותי.
הוא דילג את דרכו לביתו וזה היה מראה די ממוסס לבבות.
   האופניים היו די קטנים ובלויים, אז עליתי עליהם והתחלתי
לנסוע.
בהתחלה סתם הסתובבתי איתם, די התגעגעתי לתחושה הזאת כשמרגישים
כשרוכבים על אופניים.
פעם הייתי מרגישה ככה כשהייתי מתנדנדת בנדנדות. הייתי עוצמת את
העיניים חזק ככל שיכולתי ומדמיינת אותי אל מקום אחר.
עם הבגרות, אבל, הבנתי שאי אפשר להחזיק בצדדים ולהרגיש ככה.
אין ברירה אלא להחזיק בכידון ממול, רק ככה יש סיכוי לחוש חופש
בעולם הזה.
הילד עם הסוכריות נשאר כל הזמן במידה מסויימת במחשבות שלי.
הדילוגים שלו היו מדהימים, ואני כמעט שיכולתי לבכות ממראה זה,
על אף שאני לא בוכה בדרך כלל.
וזאת כי תמיד אהבתי את המדלגים יותר מאשר את המתגלגלים. למעשה,
לעולם לא אהבתי את המתגלגלים בכללל.
מתחילים ומסיימים באותה נקודה, וחושבים שהם התקדמו אך למעשה כל
מה שעשו היו התקה.
ואילו המדלגים היו מרבית זמנן באוויר ומרוחים בחיוך.
אני לא מכירה המון בני אדם שלא היו מדלגים בילדותם, ואני לא
יכולה להאמין לכך שאנשים מבוגרים לא נהנים לדלג מדי פעם.
הצטערתי ככה שלקחתי לו את האופניים, התחלתי להבין שאני אצטרך
להחזיר אותם ללא דיחוי, אחרת איזו מן ישות אהיה?