לנוי

לגדל את עצמי בעצמי
רק להתבלבל בסדר הטבעי של הדברים,
מתוך רצון חייתי להיות בעל לאישה
אבל ילד,
מתוך כורח של הזדמנות חד-פעמית
להיות לגבר עם כתפי-פילים
שיכול לעשות אישה בשלה למאושרת מאוד
אבל בסוף נשאר לבד בעולם קוסמי בדוי

להתחיל לבנות את הפנימיות
כנביעה כמו-טבעית של החיים החיצוניים הטובעניים,
לקבל מרות מתוך בטחון של הצלחה,
מתוך ההתמסרות המוחלטת לעולם תאטרון של צללים
שבניגוד לבמה אינו מדמה באופן מוצהר שום דבר,
ולפעמים אפשר להתבלבל

ובחדרי הלב והבתים השכורים
החיים הפנימיים שוב מתנגנים
במוסיקת אימים,
מלודיות כאובות של ינקות שהפכה להורות
אך טרם נגמלה

להישמט באכזריות מהידיים שעדיין אוהבות
אבל כבר אינן ידיים של אהובה
אלא משעני כורסה אצל המטפל
עם העיניים הכי חודרות בעולם.
ודמעות נופלות על רצפת העץ
והמבוכה שמהולה לנצח בטיפות הרעל של אשמה
להיות משוכנע שבאף רגע
לא היית ראוי לאהבה

לשוט בתוך זה, בין ההריסות של אמון ראשון
שאחריו אין אמון בשום דבר,
בין הקירות החלולים של תפאורות ריקות מתחלפות
ואותו הסיפור שחוזר על עצמו:
הצלחה בקריירה פיקטיבית, הישגים בלימודים התאורטיים,
כשאין כל מרפא לריקנות עם צבתי הסרטן
שמכרסמת בכל החלקים הצלולים

להתעורר מכל זה;
סמוך לבית שלא יהיה עוד בית
וספק אם אי פעם היה,
להבין שכבר מספיק זמן
להיות במעגלים נצחיים בכל זה,
מספיק להחמיץ פנים עם כל סיגריה
ולשתוק בעקשנות של ילד.
לשתוק כשכל ההבטחות של זמן תמים
חולפות מבעד לחלון המוגף
ואין כל רווח

חייך
חייך,
עוד רגע הכאב חולף,
הדמעות יטהרו את הלב התם הזה
מכל תחושת אשמה,
ואז היא תבוא

את כל חתיכות הלגו הקטנות תסדר מהתחלה
ועוד תראה את הרגעים הבדידים
איך הם נמסכים בשיקוי תרופה,
מכל זה תצא מחוזק
עם טעם האבק
ויכולת להגשים את החלום הראשוני
מספיק חזק בשביל כולם