יום אחד.

עכשיו הוא יכול להניח את הראש ולשכוח.
אולי רק לרגע, עד שיתעורר ויזכור. או עד שיירדם, והסיוטים יעלו
שוב.
אבל בינתיים, כשהוא עוד לא ממש ישן, ועוד לא לגמרי ער, באזור
דמדומים, ביניים שכזה,יש לו עוד כמה רגעים של חסד.

המלחמה נגמרה, מגיע לו עכשיו לשכוח.
הוא לחם, אלוקים עדו שהוא לחם. רק אלוקים היה שם איתו כשהכול
החשיך מסביב, רק אלוקים שמר עליו כשיאיר נפל ופניו באדמה, רק
אלוקים עצם את עיניו כשהדם פרץ מצווארו של דניאל והאצבעות
שחסמו את העורקים רפו.
הוא ראה את המוות, הוא הריח את ריחו המוכר, הוא נגע בקצהו,
שיחק איתו במחבואים. הוא מישש את המוות, בדק איך הוא מרגיש,
אבל המוות החליט לדלג דווקא עליו, לקח את כולם, והשאיר אותו
לחיות. הוא לא כל-כך רצה לחיות, אבל לא היו לו הרבה ברירות, אז
הוא חזר. הם נתנו לו על זה אות הצטיינות. על הבסיס היה רשום
'נלחם במלחמת לבנון השנייה'.באמת. כאילו מישהו חשב שהוא נסע
אולי לשחק פינג-פונג במלחמה.
בטח שהוא נלחם, אבל הוא לא היה אמיץ. הוא אהב את הארץ, בכל
ליבו, אהבה פשוטה, תמימה, אבל לא היו לו מילים גבוהות, או
אידיאלים גדולים. הוא תהה רבות אם באמת היה קם להלחם מעצמו.
אבל אבא תמיד אמר שחבל לתהות מה היית עושה לו המצב  היה אחרת.
לא היו לו הרבה ברירות. הוא קיבל צו, תקעו לו רובה ביד, והוא
הוצב בחזית. והוא רצה לחיות.
אז הוא עוד רצה.
היום כבר לא.
אבל הם לא יודעים על הדברים האחרים שהוא עשה. הם לא יודעים
שכשנגמרו הכדורים, והם הגיעו למול הכפר, לחורשה מלאה בהרוגים
המפקד קרא "השלמת ציוד". וכל אחד מהם רכן, הם לא העזו להסתכל
אחד על השני, כמו ילד קטן, שחושב שאם הוא עוצם עיניים ולא רואה
את האחרים, גם הם לא רואים אותו. הוא לקח אר.פי.ג'י מחייל עם
תספורת בלונדינית קצוצה שהיה מוטל ליד שולי הכביש המאובק,
ותחבושות מבחור כהה וצנום ששכב בדמו, הוא הרים אותן ביד והיסס
לרגע. 'הבחור הזה כבר לא יזדקק להן', זרק לו מישהו. הוא השאיר
אותן. הוא מקווה שגם הוא לא יזדקק להן.
הם גם לא יודעים שכשהוא רץ עם הפלוגה וברח מכדורים הוא בטעות
דרך על גופה עם המגפיים הכבדים, על הפנים של איזה טירון תמים
בן שמונה עשרה וקצת, והוא אפילו לא עצר. במלחמה אין זמן לעצור
ולבדוק, או אפילו להיות מזועזע ממה שעשית. אתה ממשיך לרוץ, בלי
לחשוב, בלי לנשום, החיים חזקים יותר מהכול. ככה הם אומרים.
הוא חושב ההפך, החיים הם בעצם כלום, הוא ראה, בשניה אחת הם
נגמרים, ובשניה אחת אתה יכול להפסיק לרצות לחיות אותם. החיים
הם בעצם כלום.
כולם אומרים לו שהוא צריך להיות כל-כך מאושר שהוא חי, ושהוא
יכול לנשום את האוויר, ולראות את השמש זורחת, והוא בטח רואה
היום רק את הדברים החשובים באמת בחיים.
אז זהו, שהוא באמת רואה היום רק את הדברים החשובים בחיים. שאין
כאלה. הכול כל-כך טריוויאלי ואדיוטי, מורכבות רנדומאלית שנסובה
סביב שטויות. זה כל מה שהוא רואה. והוא לא אוהב לראות את השמש
זורחת, היא גדולה מדי, ומאירה מדי וטובה מדי.
והוא כבר יודע מה קורה לדברים שטובים מדי בשביל העולם הזה.
ולכן עדיף בחושך.
החושך שקט.
ובחושך הוא יכול להתרסק לרסיסים ואף אחד לא ידע. בחושך מותר לו
לצעוק שהוא שונא את ההורים של החברים המתים שלו, שמצפים ממנו
לחיות גם בשבילם. בחושך הוא יכול להגיד שהוא כועס על אלוקים על
מה שהוא עשה לו, ואף אחד לא יצעק עליו איך הוא מדבר. בחושך הוא
יכול לצרוח שהוא רוצה למות ואף אחד לא יגיד לו עד כמה הוא כפוי
טובה על החיים שקיבל שוב, בהזדמנות שניה.
וגם בחושך הוא לא רואה את השמש.
היא טובה מדי בשביל העולם הזה.

אז יום אחד הוא ישכח, כולם אומרים לו, והוא יודע, אבל זה לא
מפחית כהוא זה מהכאב של עכשיו.
יום אחד הוא ישכח.
יום אחד הוא יתחתן, וילד הרבה ילדים, ולאחד מהם הוא יקרא
יאיר.
יום אחד הוא ימצא את האומץ לעלות לקבר של דניאל ולבקש סליחה על
שנתן לו למות כך.
יום אחד הוא יוכל לשמוע את כל השטויות שיש לאנשים להגיד על
החיים, והוא יתייחס ברצינות ובטקט, ויהנהן ויחייך ויסכים.
יום אחד הוא יוכל לצאת לשמש, והיא תשטוף אותו בחמימות שלה,
והיא תהיה טובה מדי, וזה בכלל לא יפריע לו.
יום אחד הוא יקיים את ההבטחה שהבטיח לאלוקים שם, בין חיים
ומוות.
יום אחד.
אולי מחר.
היום, בינתיים, הוא עוד לא יכול.