באחד הימים נפגשו הדברים להם עוד לא כינה האדם בשם ודנו בשאלה
האם יתגלו לפניו.
אמר האחד: "לא! לא נגלה עצמנו לפניו שהרי השמועות אומרות כי
רבים כמו התקווה, הסובלנות האהבה והחמלה כמעט שנואשו ונטשוהו
לתמיד."
אמר השני: "לא! לא נגלה עצמנו לפניו שהרי אפילו הקדמה כבר החלה
חוששת, התגלה אצלה גידול וגרורות של נזק החלו כבר מתפשטים
בגופה"
אמר השלישי: "מסכנה הקדמה! לא! לא נגלה עצמנו לפניו שהרי בסופו
של דבר אם לא בראשיתו יעשה בנו שימוש לרעה."
אמר הרביעי: "לא! לא נגלה עצמנו לפניו שהרי יבוא יום וישליכנו
לעת זקנה."
אמר החמישי: "זקנה! לא הקשבת לכל הדברים?! כבר הרבה לפני הוא
יחריב את עצמו ואת כל עולמו".
אמר השישי: "אתם צודקים כולם! והוא האדם, הוא עוד מחשיב עצמו
כאל ייצור גדול ורב ערך לאין שעור עד שמבוראו, אביו ואמו, האל
הגדול בכבודו ובעצמו, הוא מתעלם והחל נוטשו"
דבר קטן שישב בפינה והאזין בשקט הביט בפני הנוכחים בהיסוס לפני
שקם ואמר, "ואלוהים? הוא נטש את האדם?"