ה"עלייה" לבית

הכול התחיל  בסוף שנות השבעים, ואולי בתחילת שנות השמונים,
כששר האוצר צעק "משוגעים רדו מהגג", אבל אנחנו דווקא החלטנו
לטפס לקומה השלישית של מה שנראה לנו אז כבית המפואר בקריה.

הבית שכן בלב מדשאה ענקית. היה לו לובי מרוצף בשיש, ובקומה
הרביעית על הגג הייתה דירה אחת בלבד, מוקפת בגן טרופי.
התגשמותה של אוטופיה עבור זוג צעיר שהתגורר קודם בדירת
סטודנטים חצי מרוהטת.

היינו , כך הסביר לנו בעל הדירה, הזוג הצעיר היחיד בבניין. שאר
הדיירים, מיקירי השלטון הקודם: פקידי הסתדרות בכירים, מנהלי
קואופרטיבים  ומנכ"לי חברות שהוא, המוכר, נמנה בעבר עליהם, אך
הסתבר שהאיש נפגע בדרך כל שהאי מפרשת ידלין, והחליט לרדת -
מהארץ, ולא רק מהגג, וכך זכינו אנחנו לעלות מעט לכיוון הגג
במחיר מציאה.

"מה את אומרת על זה? כל ה"עמך" מתחילים להגיע לכאן", שמעתי
לחישה רועמת בזמן שדחפתי את עגלת התינוק לכיוון הכניסה. נשענות
על מעקה גרם המדרגות עמדו שתי נשים בגיל העמידה. האחת שזופה,
לבושה בגופייה ומכנסי "שורט" לבנים שגילו גוף כשל דוגמנית
בשנות העשרים. גם השנייה לבשה לבן. אישה כבדת גוף, חיוורת
מאוד, בחליפת שלושה חלקים צחורה. היא הסתכלה דרכי, כנראה בלי
לקבל רושם כלשהו, ובכל זאת הנהנה בראשה בהסכמה.

בערב הגיעה ה"דוגמנית "אלינו לדירה. שמה רוז, כך הציגה את עצמה
בפנינו. היא אשתו של ד"ר שמולביץ' מקומת הגג, והיא מנהלת את
ועד הבית. הדשא המטופח הוא פרי מאמציה. בלה - האישה בלבן -
אחראית על הטיפול בפחים ואילו אני צריכה להתחלק עם סוניה,
השכנה מימין, בנטל  שטיפת המדרגות.
קשה מאוד למצוא מנקים בשכר הולם בסביבה.

עברה שנה, וכאילו התאקלמנו, הבית התמלא בריהוט "הולם", רק שקול
בכי של הילדים בשעות הלילה גרר הערות נרגזות של השכנים בבקרים,
מלווה בהוראות  איך להפוך להורים "ראויים". "האם הם ישנים על
מכשירי האזנה?" חשבתי.  ההערצה הקודמת  שחשתי למצליחנים התחילה
כבר להתפוגג. החלטתי ש"עמך או לא עמך", עליי איש לא יתנשא.

במוצאי שבת אחת דפקה בלה בביישנות  על דלתי. "סליחה", אמרה,
והגישה לי שקית ובה מספר מטבעות.  "את עובדת מחר? סוף סוף
מצאתי מנקה לפחים. הוא לוקח שלושה שקלים לפח, אבל מחר אני לא
בבית. הנה 12 שקלים. תוכלי לשלם לו בבקשה?"
יום ראשון היה היום העמוס שלי בשבוע. עבדתי בבוקר ושוב אחה"צ,
ובין לבין צריך להחזיר את הילדים הביתה, להשכיב לישון.
"מצטערת", דחיתי את השקית. "אולי רוז  תוכל לעזור לך?"
"היא כבר לא מוכנה יותר לעזור", אמרה בלה, ונשכה את שפתה
התחתונה כאילו גילתה סוד גס. בלה הלכה, ואני לא התייחסתי יותר
לנושא.

יום ראשון בבוקר נראתה בלה במכולת, קונה לחמניות. כשחזרתי
בצהריים ראיתי אותה בחלוק משי צחור, משקה אדניות. הושבתי את
הילדים לאכול ושמעתי את מנקה הפחים מתחיל לעבוד. הרגע הקשה של
היום מגיע, צריך להשכיב את הילדים לישון. אני שומעת את קולו
הזקן והחורק של המנקה. "גברת, גמרתי! גברת בלה!" אני שומעת רחש
קל מדירתה של בלה. מישהו טרק דלת . ברור שבלה בבית. ברור שהיא
ערה. הכסף מוכן בשקית. אז למה היא לא משלמת?
"בלה, הפחים נקיים. תביאי את הכסף!
בלה! הכסף!"

מימין אני שומעת את סוניה נגשת בשקט לחלון. אולי בלה העבירה לה
את שקית הכסף? היא לא צריכה אפילו לרדת, רק להשליך את השקית
לידי המנקה ולהודות לו. לא, סוניה סוגרת, מנומסת וחרישית, את
התריס ומפעילה את המזגן.
"הכסף שלי! הכסף שלי!" מייבב הישיש בייאוש.
"מה זה?!" נשמעת צרחה נרגזת מכיוון ביתה של רוז. הכעס עיבה את
קולה, והוא נשמע כקולו של שד.
"למה לא יכול להיות כאן קצת שקט, בצהריים לפחות?!"

הלם. מנקה הפחים משתתק. מבויש, מוריד את ראשו והולך.

עמדתי המומה כשאפי דבוק לזגוגית החלון וחיתול רטוב בידי.
הרגשתי מעין חלל בבטני. משהו נורא אירע כאן הרגע, משהו מקולקל
מאוד, בבנין המפואר ובדייריו המתהדרים בחליפות הצחורות, ואני,
עמך שכמותי, הצטרפתי בזה הרגע למערכת המקולקלת, אבל, באמת, מה
יכולתי לעשות?

באותו לילה שמענו טור אין סופי של נגמשים על הכביש הראשי.
בבוקר ידענו שהתחילה מלחמה בלבנון.  אירועי אותו יום נשכחו.

רוז

רוז הייתה נערה צעירה כשהגיעה משפחתה, בתחילת שנות החמישים,
לשיכון בעיר העילית. בכל מקום בלטה רוז ביופייה ובגזרתה
המיוחדת. תפסה מהר את עקרונות השפה החדשה והתקבלה לעבודה בסניף
הקופ"ח שבעיר. כבר אז הייתה קיימת שגרה של בחירת מלכות יופי
ורוז נרשמה לתחרות. היא הלכה מחייל לחייל עד התחרות הקובעת.
ואז, כשרוז הייתה אמורה לענות על שאלה ברומו של עולם, עשתה את
טעות חייה, ובמקום לבקש שלום עולמי כמו כל השאר, החליטה לספר
על החיים בעיר העילית. היא נסחפה מעט. התרגשה.
"יש לה מבטא זר", קבעו השופטים, ורוז נשלחה חזרה לשיכון בעיר
העילית. מה שרוז למדה מאותה חוויה היה להיזהר ולדבר תמיד במבטא
ובטון הנכון.
ד"ר שמילוביץ' היה בן לאחת המשפחות הבודדות במושבה שלא עברתו
את שמן. המבטא הזר ברגעי ההתרגשות של  רוז לא הציק לו. הוא שמח
כשהיפהפייה חזרה לעיירה ולקח אותה תחת חסותו ואחר כך, אל מתחת
לחופה. נשארה רק בעיית המגורים. לגור בעיר העילית נראה לרוז
כחוסר מוביליות ואף פחיתות כבוד לבעלה. לבנות בית בחצר של
חותניה? אינסטינקט הישרדות  חזק של רוז הזהיר אותה שתזכה בחיים
חדשים משותפים רק אם תתחיל אותם באותו גובה עם בעלה, וכך הגיע
הזוג היישר לדירת הגג החדשה בקריה.

כל שבת אביבית בצהריים, על הדשא המטופח שמסביב לבניין, ארחה
רוז לסירוגין חברים מהעילית ובני משפחה מהתחתית. עשן עלה
מהסטייקים והילדים הרעישו עולמות, אך השכנים נשכו שפתיים
ושתקו. לאף בניין בעיר לא היה כר דשא כה מוצלח. רושם ראשוני
מעולה, למקרה שתצטרך למכור את הדירה.
הארוחות המוצלחות נתנו את אותותיהן בד"ר שמילוביץ'. הוא הלך
ותפח עד כדי כך שרוז עצמה חששה שהלקוחות הפרטיים , הנשים
שמבקרות בקליניקה ואחר כך מתלוננות שהרופא מגרד מפה ומשם גם
בארנק, תעזובנה לטובת גניקולוג חתיך יותר.
רוז, לעומתו, נשארה כפי שהייתה גם לאחר הלידה הרביעית.
וכך הוחלט שעל הסטייקים בשבת ינופפו הבנים ודר' שמילוביץ' יוכל
לנוח בבית עם כד מיץ אשכוליות.

זה קרה בשבת. שנה בדיוק לאחר תחילת מלחמת לבנון. הסטייקים על
האש. ילדי האורחים מתגלגלים בצווחות על הדשא, על אף שעת
הצהריים המוקדשת  למנוחה. רוז מגלגלת שיחה במבטא צברי טהור.
לאחד השכנים טרופי השינה נדמה שהוא שומע את ד"ר שמילוביץ' קורא
לעזרה.
" רוז"! הוא צועק אליה למטה, "בעלך".
"מה קרה"? צוחקת רוז. "בשבוע הבא אנחנו בחו"ל, ואתם תקבלו את
הדשא".  ואז נשמעה החבטה.

איש לא יודע כמה זמן קרא דר' שמילוביץ' לעזרה לשווא. הוא נמצא
ללא רוח חיים, שרוע על יד הדלת.   כנראה הבין שבהמולה לא ישמעו
את זעקתו וניסה לרדת להזעיק עזרה, אך התמוטט בדרך.

סוניה

סוניה ואריה בעלה  היו בני העלייה השקטה והמוצלחת של שנות
השישים. אריה הכיר את ראש העיר עוד כשהשניים היו נערים בתנועת
הנוער, וזה היה רק טבעי שיגיע, מייד ברגע שהתאפשרה עלייתו
ארצה, היישר לקריה.הוא נקלט כמהנדס בחברת החשמל, וכאיש עתיר
כשרים בנוסף לקשרים הפך תוך זמן קצר לאחד הבכירים בחברה. סוניה
הייתה נגנית פסנתר מוכשרת, אך נראה שלא היה ביקוש באזור
למוזיקה קלאסית וגם לא צורך כלכלי לחזר אחר ההמונים. סוניה
טיפחה את דירתה בריהוט קלאסי כבד, וכשהשטיחים העבים בולעים את
הקולות, ניגנה באהבה ובשלווה את היצירות האהובות עליה, כשהיא
מנותקת לחלוטין מן הצלילים האחרים שבחוץ. בן יחיד היה להם,
מיכה. לעתים נדירות מתאים כך שם לאדם. לא היה עוד נער כמיכה.
מיכה בלט ביופיו  מיום היוולדו, בבית הספר היה לתלמיד המצטיין
של השכבה, אך מה שהרשים יותר מכל היו ציוריו המדהימים, אותם
צייר בדממה בעת שאימו נגנה את יצירותיה האהובות.

בחופשות סוף השבוע אהבו החברים להתאסף בביתו של מיכה, אך בעיקר
היה הבית מלא מחזרות. האהודה והמקובלת ביותר הייתה כמובן בתו
של ראש העיר, וכשמייד לאחר שחרורה מהצבא נסעה לרומא ללמוד
רפואה, נראה רק טבעי להורים שמיכה יצטרף אליה. מיכה יצא לרומא,
אך העדיף ללמוד ארכיטקטורה.

בחורף  1986 חזרו השניים לחופשת מולדת. חתונה ענקית תוכננה
להם. ההזמנות היו כבר מודפסות.
באותו סוף שבוע מר, בזמן שאביו נם את שנת הצהריים שלו, פתח
מיכה בשקט, כהרגלו, את דלת חדרו. הוא ניגש אל האם, שישבה ליד
הפסנתר בסלון, נשק על לחייה ובישר לאישה ההמומה שהוא שב לרומא.
הוא הבטיח לחברו ללימודים שעד הסילבסטר הוא יחזור אליו. הוא
מעדיף לצאת מהארון ומחייהם עכשיו בשקט, ממש כפי שחינכו אותו כל
חייו, ובלי לאמלל את המקורבים להם בשערוריות מיותרות.

לקראת סופו של אותו דצמבר ארור נפרד מיכה מכל אוהביו שבורי הלב
לטובת אהובו. הוא סגר אחריו בשקט את הדלת ומאז לא נראה חוזר.

בלה

על בלה סיפרו בלחש שהיא ניצולת שואה. את ביתה קנתה בכספי
השילומים שקבלה על היותה קורבן ניסויים במחנה ריכוז. באותם
ימים עוד לא הבנתי שמהשואה אין ניצולים אלא רק קורבנות
וקורבנות מאוחרים. היה לה פעם בעל, התלחשו, אבל הוא עזב לאחר
שהבין שמלבד אותם כספי שילומים לא תוכל להציע לו דבר.
יש לה רק אחות אחת, שמעולם לא באה לבקר, ריכלו השכנים, ובכל
זאת לא נשמעו בקולם לא אמפתיה ולא רחמים, אלא רק קנאה על עשרה
הרב כביכול.
"למה היא צריכה דירה גדולה כל כך? אלוהים נותן אגוזים למי שאין
לו שיניים", התלוננה פעם פרידה מהבית השכן באזני בעלת המכולת,
לאחר שבלה קנתה חצי לחם ויוגורט ויצאה מהחנות.
במשך שנים טיפלה במשק ביתה של בלה מתנדבת גרמניה מ"מבקשי
המחילה". באותן שנים הבהיק ביתה של בלה מניקיון. בלה לבשה
חליפות לבנות זוהרות בניקיונן, ולעיתים גם כפפות לבנות על
ידיה. על אף שבלה הייתה ממונה על חדר הפחים, מעולם לא ראינו
אותה יורדת לשם. זה היה תפקידה של המטפלת, אך יום אחד חזרה
המתנדבת לארצה ובלה סירבה לקבל מחליפה.
בלה סירבה להכניס יותר איש לביתה.

הזמן חולף מהר. אנחנו עסוקים בשלנו ויום אחד מבחינים במקרה
שהחליפות של בלה כבר לא לבנות כל כך, אלא ממש אפורות. הכסיות
הלבנות נעלמו. כדי לטפס לביתה עליה להישען על המעקה, וזה משאיר
בתורו שובל אבק על החולצה הלבנה.

בלה יורדת לחדר הפחים ולא עולה משם שעות. בשעת לילה זורק אחד
השכנים  אשפה ורואה את בלה מחבקת חבילת עיתונים מטונפת, שזה
עתה הצילה מן הפחים.
"מה קרה להם"? היא נוהמת לעצמה. "הם השתגעו? מה הם זורקים פה"?


"אולי צריך לפרוץ את הדלת"? הציע משה, השכן החדש. יום יוני
לוהט, 1998. אחותה המיתולוגית של בלה מגיעה ומתדפקת לשווא על
דלתה. כבר שבוע שהטלפון (אמצעי הקשר היחיד ביניהן) לא מגיב.
היינו רגילים לכך שדלת זו אינה נפתחת לעולם, אך משה שם לב שגם
שעון המים מנותק. מתקשרים למשטרה, הדלת נפרצת. השוטרים וכמה
גברים נכנסים בחשש פנימה.

אימה! הרצפה מכוסה כולה בעיתונים. מעל שכבת העיתונים אריזות
ריקות ומעלות עובש של אשל, גבינה, חלב. בלב גל האשפה, על מזרון
גלוי, מוטלת בלה בחליפה הצחורה האחרונה שנותרה לה, ללא רוח
חיים.

אני

כזכור, שביעות הרצון העצמית שלי מהמעבר אל בית החלומות התחילה
להתפוגג כבר ביום הראשון, כשרוז בישרה לי שאני "עמך". אחר כך
נשאר נטל המשכנתא והרצון לרהט את הדירה בסטנדרט אחר. כל בכי או
יללת שמחה של הקטנים גררו תגובה זועמת או לפחות מבט קשה,
מתלונן, של שכניי המעונבים. בהתחלה הגבתי במבוכה ובהתנצלות, אך
עד מהרה התגמדה דמותם של השכנים בעייני, וכשהבחנתי שהכללים שהם
מנסים לכפות עליי לא תקפים על  ה"חמודי" שלהם שמגיע לבקר פעם
בשנ, ומספיק לבצע "סבוטאז' " בבניין.  התחלתי להגיב אליהם
בהתרסה ובזלזול.
אני חושבת שקינאתי בהם על דירותיהם, המעוצבות בידי מעצב
מקצועי, אך הם קנאו בי על חדוות החיים החדשים המתפתחים בביתי,
בזמן שקינם הלך והתרוקן.
אולי נבונות יותר היו חברותיי, שגידלו את ילדיהן בחברת בני
גילם, בשיכון מבולגן ומלא רוח חיים לזוגות צעירים?

עם הזמן התרבו הצרכים. הפכתי ל"וורקוהוליק". התחלתי להביא
עבודה הביתה ולעבוד אל תוך הלילה, אך לא ראיתי שכר בעמלי. לא
התקדמתי ואילו הילדים צמחו במהירות, כשאני מפספסת את שמחת
החיים הכרוכה בגידולם. המפעל שבו עבדתי התחיל "להתייעל"
ולהצטמצם. שרדתי שני גלי פיטורים, ובשלישי נפלטתי גם אני אל
מחוץ למעגל העבודה, בגיל מוקדם הרבה מהרצוי ובדיוק כשהנוער
התחיל לעזוב את הבית.

והבית? גם הוא השתנה. גל עלייה גדול פקד את הארץ, ודירות
להשכרה הפכו למצרך הנחוץ ביותר. הראשונים עזבו סוניה ואריה,
שהשכירו את הדירה והפסנתר למורה למוזיקה שעלתה לארץ עם אמה
הקשישה ובנה היחיד. שכנים נוספים שהורגלנו לברך לשלום נעלמו,
ובמקומם עברה כל שנה לבניין משפחה אחרת. רוז התקשתה יותר ויותר
לגייס כסף לגנן ולטיפוח הגינה. הדשא הזהיב, השחים ובסוף נעלם.
מנקים לחדרי המדרגות היו דווקא בשפע ובמחירים מגוחכים.

כלותיה של רוז התחילו ללחוץ עליה שתמכור את הדירה הענקית, כל
עוד המחירים בשיא. רוז מכרה את הדירה לבנו של הירקן שהפעיל את
הבאסטות בשכונת נעוריה. רק הוא יכול היה לעמוד במחיר המופרז
שדרשה. אח"כ התחילו העולים לעבור לדירות קבע ברבי הקומות שנבנו
על יד הים.
הרחוב התמלא בשלטים "דירה למכירה", "דירה להשכרה". רבים מן
השלטים היו תלויים על מעקה המרפסת מעל לשנתיים, ואין דורש.

הירידה מן הגג

ליל יולי לוהט, 2006. מטוסים חגים מעל הבית. שוב פרצה מלחמה
בלבנון.
כל הלילה חגים המטוסים, ובבוקר מתחילות הסירנות ליבב ואחריהן
נשמעות הנפילות, מתקרבות ובאות אל הבית. אפילו הכלב כבר מתורגל
וכשנשמעת האזעקה הוא רץ אל הדלת ומגיע ראשון למקלט. רק שהלילה
החליט בעלי שנגמר - אנחנו עוזבים.

אני יושבת במושב האחורי ומנסה לשכנע אותו בפעם האחרונה לוותר
על הרעיון.
"לא נשמע את האזעקה בדרך. כל הנפגעים האחרונים נסעו במכוניות.
נכון, עד עכשיו לא ירו קטיושות בלילה ,אבל תמיד אפשר להתחיל".
"די, נשמה"! מתחנן בעלי. "לא עזרת לי לארוז. לפחות אל תפריעי
להתרכז בנהיגה".
"אני רוצה להישאר. המלחמה תיגמר תוך שבוע. יש לנו מספיק אוכל.
נישאר לשמור על הבית. מה עוד אני יכולה לעשות"?
"זה בדיוק מה שחשבנו בשבוע הקודם  ובשבוע לפניו. כבר סוף
החודש, המלחמה התחילה ב-12, זוכרת"?

באותו רגע התחלפו הספרות בשעון המכונית. חצות! המספר 12 זהר
באדום. 12.00.  

12.00!
                           
הזדקפתי באימה.
"מה עשיתי"?
"מה עשית? שכחת לכבות את התנור"?
"לא עשיתי! לא עשיתי על אף שהיה ברור מה צריך להיעשות".
בעלי הסב אלי מבט מודאג.  הביט בי שנייה  בתימהון. נראה שנואש
מלהבין אתי. אחר כך חזר להתרכז בכביש החשוך המוביל דרומה.