מה שלומך היום?
היא שאלה אותו כשהוא התקרב אליה, לקופאית הכי ותיקה שיש לה את
הלקוחות הקבועים שלה המשתרכים בתורים שלה ואם הם הולכים לאחרת
היא מרגישה נבגדת והם מתנצלים על שהם בוגדים.
"מלאך המוות לא בא, לשמחתי או לצערי אני לא יודע", הוא ענה.
"אל תדבר שטויות", היא אמרה לו, "אל תדבר שטויות."
אני ככה מביטה בו מהצד והוא כרגיל המשיך לשעשע אותה. חוש
ההומור שלו שפגשתי באחרונה מעלה תמיד חיוך בזווית הפה שלי, לא
חיוך מצחיק שכזה כמו שאתם חושבים, חיוך שאתם יכולים לשער
בעצמכם - חיוך מריר כמו שוקולד מריר, כמו המרירות המצטברת בתוך
חדרי החדרים שלו.

יום קודם לכן ישבנו על הספסל לכמה דקות, כמה צחוקים פה וכמה
צחוקים שם על גברים ונשים, על הלחם שנעלם מן המדף, על כל מה
שהיה פעם כאן ונעלם, שרנו את איפה הן הבחורות ההן עם הקוקו
והסרפן... ועל מלאך המוות, ואז הוא אמר לי שהוא כועס עליה.
"למה?" שאלתי אותו.
מאחר שהיא, כשהלכה לישון, לא אמרה לו מילה אחת מיותרת. לא
שכואב לה משהו, לא שהיא מרגישה לא טוב או משהו אחר...
שכבה כמו תמיד לישון לילה טוב לילה טוב וזהו.
בלילה מלאך המוות בא.
כל אותו היום חשבתי עליו ועל מלאך המוות הזה.

או שהוא מלאך או שהוא מוות.
העובדה היחידה שיש לי זה מה שאני רואה.
אני אוהבת עובדה כי עם עובדות לא מתווכחים, כבר אין לי כוח
להתפלפל בוויכוחים מתפלפלים...

היום הוא עבר בקופה שלי ושאל מה שלומי ואמר שאם הוא היה יותר
צעיר היה בטח מתאהב בי ואני עניתי לו בהומור שלי: "חופשי
חופשי, רומאו שלי... אם לא עכשיו אימתי?"
אחר כך הוא שעשע אותי בהומור העצמי שלו, הזכיר לי את עצמי,
וצחקנו כל כך.

רציתי להגיד לו לגבי מלאך המוות הזה שלו שהכי פשוט זה לחשוב
שקיבלנו מכונית במתנה, ואם אנחנו שומרים אותה ומטפלים בה יפה
היא תאריך ימים ותשבע שיבה. זה מה שאנחנו בדרך כלל לא עושים.
ואז לפעמים מנגנון אחד או שניים מתקלקלים וצריך להחליף או לתת
מים, שמן, צמיגים, סוללות, כבלים, פנסים, קרבורטור, גיר, מנוע,
כדורים, ניתוחים, צנתורים, בקיצור חלקי חילוף. אוברול.
לפעמים זהו, היא מתעייפת. עשתה קילומטרז', בקיצור חיים. ושובקת
חיים. בלי מזל, בלי גורל, בלי מלאך המוות ,בלי קשקושים. מתה.
יורדת מהכביש, איך שלא תקראו לזה.
בקיצור, טוטל-לוסט. פשוט כך ופשוט כל כך.
לפעמים אנחנו שומרים עליה כמו שצריך, אבל ממש כמו שצריך,
ומישהו בא נכנס בה חזיתית והורג אותה. נהרגה, נרצחה, שבקה,
התפגרה, איך שלא תקראו לזה, זה 'טוטל-לוסט' וזאת עובדה. פשוט
כך. ופשוט כל כך,
ואין ביי אנד בונוס, יש ביי ביי.
ושהוא פשוט צריך להמשיך ולחיות ובינתיים להמשיך ולטפל במכונית
שלו ולשמור על חוש ההומור שלו וזה הכול.

במחשבה שנייה, טוב שלא אמרתי לו כי הוא היה עלול לאבד את חוש
ההומור שלו כשהיה מתקרב אל הקופאית שהוא מעריץ והיא הייתה
שואלת אותו בדאגה: "מה שלומך היום?" והוא תמיד עונה לה: "מלאך
המוות לא בא, לשמחתי או לצערי אני לא יודע."
ואחר כך משעשע אותה בחוש ההומור שלו שגורם לי תמיד לחיוך
בזווית הפה, חיוך שכזה שאתם יכולים לשער בעצמכם - כמו שוקולד
מריר, כמו המרירות והבדידות המצטברת בתוך חדרי החדרים שלי
ושלו...