עשרות מטרים מתחת לפני האדמה, במקום בו אף אחד לא ישמע
לקריאתי, במקום בו אין די חמצן לריאותיי, אני עולה ויורדת
בגרמי מדרגות שמובילים אל הנצח. עולה - מטפסת, יורדת -
מתדרדרת, תועה ואובדת. האין זה יתכן שהייתי פה קודם לכן?
אין נשימתי מספיקה לקצבו של לבי וסחרחורת מטפסת במעלה גופי, כך
שאני מועדת ונופלת בעוד הקירות השחורים מלאי הבליטות סוגרים
עליי. דמיוני משווה לבליטות הבטון והאבן פרצופים ענקיים
מאיימים שקרבים אליי בעודי שוכבת ללא ניע.
כך אני מנסה לשחזר נשימות עמוקות ומחשבותיי נודדות אל קרוביי,
שכה רחוקים ממני כעת.
וברגע צרה זה, כשיאוש אין סופי מרעיד את גופי, הופעת שם וקלטת
את מצוקתי ללא הקול. בצליעתך התקדמת אל הקיר ובאדישותך הסבת
מבטך אל הבליטות ובכך מנעת אותם.
בעודי אוחזת בקרסולך, נענעת ראשך לשלילה.
כך פסלת מחשבותיי, כך פסלת רגשותיי.
אני מצמצמת עפעפיי מחמת האוויר המעופש ובניסיון עז להבין את
פשר התנהגותך התמידי, זולגות דמעותיי ללא כל סיכוי להגיע
אליך.
חזרת על עקבותיך ברגע בו סיימת כביכול תפקידך.
כך להשאירני פגועה ונטולת הבנה.
כך ללכת בעודי בוכה.
כך למתוח ביני ובינך קו.
כך ללמדני לקח שווא.