המיתולוגיה של עמי העולם בעריכת רוי ויליס, מאנגלית: עמנואל
לוטם, הד ארצי הוצאה לאור

מזמנים פריהיסטוריים ועד ימינו המיתוס  היה אחד מאבות המזון
החשובים של התרבות. הספרות והאמנות המערביות עדיין ניזונות מן
המיתוסים הקלאסיים, ומן המיתוסים הנוצריים והיהודיים. בתרבות
הדתית סיפורי התנ"ך או הברית החדשה נתפסים עדיין כפי שכל מיתוס
נתפס בסביבתו הטבעית - כאמת עילאית ומוחלטת, גם  אם רבת פנים
ומובנים. אולם איך נסביר את הפופולריות העצומה של המיתוס
בתרבות החופשית? בהיעדר אמונה במיתוס כחלק מתמונת עולם דתית,
די מדהים להיווכח, שעולם הדימויים של המיתוס לובש צורה ופושט
צורה, אך אינו יורד מעל מסכי התודעה שלנו. לא רק ייצוגים
אמנותיים וספרותיים, אלא גם תזות פילוסופיות, פסיכולוגיות
וסוציולוגיות עדיין שאבו ממנו לאורך המאה הנוכחית, ובצידן של
אלה שבו והופיעו על מדפינו אינספור פרסומים בענייני המיתוס,
מכרכים צנועים ועד לקסיקונים ואנציקלופדיות מקיפות. אף שלכאורה
הנושא כה רחוק  מיומיומנו המודרני, לאורך זמן, שפע ההיצע מלמד
משהו על הביקוש, ויש בכך משום תמיהה: מה לנו, המודרניים,
ולסיפורי מיתוסים? סקרנות? בידור לשעה? גירוי אינטלקטואלי? או
שמא חסך תרבותי? מהם המיתוסים האלה עבורנו?

בשימוש העכשוי שבפינו "מיתוס" הוא לרוב סיפור תרבות "גדול מן
החיים", ואו סיפור שאינו משקף מציאות עובדתית כהווייתה,
בפרופורציות הראויות. במובן הראשון המונח "מיתוס" עשוי לציין
כיום באופן די בזבזני כל נראטיב תרבותי-חברתי, בכל רמה ובכל
הקשר, ואילו במובן השני "מיתוס" הוא שם נרדף לבדיון, להגזמה,
או לסיפור מופרך המשמש להאדרתם של אדם, חברה או אמונה מסוימים.
יתרה מזאת, גם במובן המדעי היו מהותו ומעמדו של המיתוס בבחינת
סוגיה חמקמקה ושנויה במחלוקת. "אסכולת קמברידג'" אף העמידה משך
שנים חוקרים מרכזיים, שהדירו רגליהם מן המיתוס ככל שיכלו: הם
המעיטו בחשיבותו וקידמו את חקר הפולחן, מתוך הנחה שהדרך הנכונה
להבנתן של דתות, ראוי לה שתפנה הרחק מן המלל הבדיוני המתעתע,
אל הממצאים והתעודות שמהן ניתן ללמוד על טקסים ואמונות. אולם
לנוכח העובדה שקודמיהם של אלה (כמו מקס מילר וג'ורג' פרייזר)
היו תיאורטיקנים  שהתנזרו מעבודת מחקר אמפירית, היה בגישה זו
משום תגובה מאזנת, שהולידה בסופו של דבר את האנתרופולוגיה
המודרנית.
במובן חשוב חוקר הדתות או האנתרופולוג דומים לבלש המתחקה מבעד
לזמן ולמקום אחר ראיות למעשים ורעיונות רחוקים, ומנסה לרדת
לפשרם כמיטב יכולתו. מבחינתו, כל עדות היא בעלת ערך אפשרי, בין
אם היא נוגעת למעשים פולחניים ובין אם לסיפורים הכרוכים בהם:
בסופו של דבר, מקורם של הדיבור והמעשה הרליגיוזיים טמון בתפיסת
עולם אחת, שלא פעם הולכת ומתבהרת מתוך השוואתם. הפולחן, המעשה
האילם, הוא כשלעצמו סוג של שפת סימנים בסיסית, אך מעבר לכך הוא
קשור גם בשפה ממש, בדיבור. המחווה הפולחנית המופנית לכוח אלוהי
כלשהו, הנקרא לבוא ולנכוח במקום הפולחן, דורשת הבהרה של זהותו
ותולדותיו, וכן הסברים וסיבות לעצם הפנייה אליו. בהשלמה,
המיתוס שירת או ביטא מאורעות חברתיים כמו לידה, בגרות,
ונישואים, ומוסדות תרבות כמו קבוצות גיל ומין, מעמדות חברתיים
והיסטוריה שבטית או לאומית. המיתוס גילם בסיפוריו היסטוריה
רעיונית והגותית, מערכת אמונות, תפיסות טומאה וטהרה, מסורות
שירה ואמנות, ועוד.

לצערי, הבהרה זו למהות יחסיו של המיתוס עם מכלול החוויה
התרבותית מובאת כאן כמבוא לביקורת על דרך הצגתם של המיתוסים
ב"מיתולוגיה של עמי העולם". זהו כרך מרשים,שדווקא משום היקפו
האנציקלופדי, כוונותיו ויומרותיו, השאלות המתעוררות למקרא
הכתוב הן העקרוניות ביותר: ראשית, שאלת טיבו ומהותו של המיתוס
בתרבות שבה נוצר, ושנית - שאלת הרלבנטיות  של המיתוס בתרבותנו
שלנו.
הספר, שהשתתפו בו מומחים רבים, רחוק מלהיות מקשה אחת. עורכו
הראשי של הספר, ד"ר רוי ויליס, מביא בהקדמתו מן התיאוריה של
המיתוס, סוקר בקצרה את תולדות המחקר בלשון שווה לכל נפש, ואף
נוגע בחטף (אם כי לא ברדידות) בנושאים מרכזיים של חקר המיתוס,
כמו הבריאה, האדם, הגוף והנפש, היצורים העל טבעיים, הגיבורים
המיתיים והאסונות הקוסמיים. כל אלה נקראים כמבוא מבטיח לשפע
המידע שהקורא מצפה לו בהמשך; שכן, הספר כשמו - חובק עולם - החל
ממיתוסים של תרבויות הכתב העתיקות כדוגמת מצרים, מסופוטמיה,
הודו וסין, וכלה במיתוסים ששרדו עד תרבויות בנות זמננו -
באפריקה, אוסטרליה, סיביר ואוקיאניה.  ארצות המיתוס משתרעות
כאן לפנינו מאירלנד ועד יפן, מבריאת העולם ועד סופו, מעולם
המתים המצרי ושדות הציד הנצחיים של האינדיאנים ועד הולהאלה
הסקנדינבית והאולימפוס היווני.  הספר אף צויד בטבלות זמנים,
במידע על תולדות הטקסטים ובעובדות היסטוריות רלבנטיות; מפות,
איורים, ותצלומי  אמנות שהסברים בצידם מפארים את עמודיו,
והתוצאה אכן מרהיבת עין וידידותית ביותר לקורא.

אולם רוחב האופקים שהמבוא מבטיח לכאורה, אינו מתקיים בגוף
הספר, והפגמים הרגילים של אסופות "מיתולוגיה" מסוג זה אינם
נעדרים מכאן. קשה, אם לא בלתי אפשרי, להעביר משהו מתפיסת עולמן
של תרבויות המיתוס בהקשר ובהיקף הצנועים שמאפשר כרך חובק עולם
כזה, גם אם כרסו עבה וכותביו מלומדים. אילו הסתפקה האסופה
בסיפורי המיתוס בבחינת אגדות חביבות, ניחא, אולם דווקא ניסיונה
להלביש על אלה איצטלה מדעית, חושף לא מעט ממערומיה המחקריים.
ספק אם נפתח כאן לפני הקורא השער המחקרי להבנת עולמם של מי
שיצרו ושימרו את המיתוסים השונים. ההקשרים החברתיים,
הפולחניים, ההיסטוריים והספרותיים אינם זוכים לעיון של ממש,
והמיתוסים נותרים בבחינת בידיון נטול הקשר. אנו מתקשים להאמין
שאיזשהו בן תרבות האמין בהם אי פעם ברצינות, ונותרים ללא מושג
ממשי ביחס למבני העומק ולמשמעויות הרלבנטיות שיש או שהיו
למיתוסים אלה במקורם.

אפשר שכלפי טענות מסוג זה מקדים רוברט וולטר הקדמה לכרך. הוא
מגדירו שם כ"ספר על מטאפורות, כלי מלאכתם של משוררים ואמנים".
ומציע לנו להתייחס אל הכתוב בהתאם: "קראו את העמודים האלה כפי
שהייתם קוראים יומן חלומות, כי שומה על האדם המודרני להפנים את
הסמליות המיתית; להודות שכל האלים והשטנים שוכנים בתוכו...
להבין כי גן העדן, הגיהינום וכל שאר הממלכות הללו... הם מצבים
פסיכולוגיים בתוך כולנו".

ניתן היה להתייחס לטענה זו כ'אני מאמין' רציני, אלמלא התיימר
הספר עצמו ליותר מכך. לגופה של טענה, קשה לכאורה להתווכח עם
הצהרת כוונות כה הומניסטית, המכוננת עצמה על מכנה תרבותי משותף
שרבים וטובים קיבלוהו והגו בו. ברוח זו סבר ניצשה, ואחריו
פרוייד, שהמיתוס משקף תהליכים פסיכולוגיים בנפש היחיד, ויונג
הרחיב את היריעה לדפוסים נפשיים ארכיטיפיים שהם נחלת הכלל. כל
אלה הנחילו לנו תובנות לא מעטות, אך לא בדרך שבה הלכה
"המיתולוגיה של עמי העולם", שיומרותיה אינן הגותיות או
ספרותיות.

לעומת זאת, המחקר, שבו היא מתהדרת אף שהוא זוכה בה לביטוי
זעום, הנחיל לנו לא מעט תובנות אחרות, חשובות לא פחות. בחשבון
אחרון, בין בהיבטיה הפופולריים ובין בהיבטיה המלומדים, תפיסת
המיתוס כנאראטיב גרידא מחטיאה תובנה הומניסטית עמוקה יותר,
אותה תובנה שאינה מיוסדת רק על הדמיון שבין בני אדם ותרבויות,
אלא מתעכבת גם על השוני. עם כל ערכן של הכללות הגותיות
ופסיכולוגיות כמו הנ"ל, בבסיסן מונח לא פעם החטא הקדמון של
מחיקת הייחודי והנבדל: אמת זו היא שהביאה חוקרים כדורקהיים
ומלינובסקי לפנות מן העיון במיתוס למתודות של מחקר שטח.  

פירושה של המלה מיתוס הוא "מלה" או "סיפור", ואכן המיתוס הוא
קודם כל דיבור אנושי, אך דיבור מורכב ביותר: זהו דיבור הבא
לספר על העולם, להסביר את הטבע, את החברה האנושית  ואת
ההיסטוריה על כל פניהן המתחלפות ממקום למקום ומזמן לזמן.
המיתוס עשוי להישאר בלתי מובן ללא מידע על קשריו לפעולה
פולחנית מסוימת, לביסוס מעמדה של קבוצה במבנה חברתי כלשהו,  או
לתנאי אקלים ומחיה במקום. לכן, אולי, חמק המיתוס מרוב ההגדרות
שבהן ניסו לגדור אותו חוקרים מודרניים; כל אחת מהן הצביעה על
פן חשוב של המיתוס, אך לא על כל פניו:  כך, בצד תפיסותיהם של
פרויד ויונג, סבר מירצ'ה אליאדה שהמיתוס הוא בבחינת שחזור
והנכחה לתהליך היווצרותם של העולם והחברה, ואילו אמיל דורקהיים
ראה במיתוס ובפולחן גם יחד את האופן שבו החברה מאליהה את עצמה
- את מוסדותיה ואת תרבותה. גישות אלה ואחרות תרמו לא מעט
להבנתם של מיתוסים, אך השורה התחתונה היתה ועודנה, שהמיתוס
מקבל עליו את כל הסברות הללו, ואיננו מתמצה בהן. משום כך, גם
אם יש עניין בהצגתו של המיתוס כסיפורה המתמשך של הרוח האנושית,
יש בכך רדוקציה שקשה להשלים עמה.

מדוע  זקוק גם סיפור מופת ליותר מעלילה ועיצוב דמויות על מנת
לקבל מעמד של מיתוס? מה חסר? האם עליו לבטא את הנשגב מבינתנו?
האם עליו לאצור משמעות תרבותית בת קיימא? - בדרך כלל,כן; אך גם
בכך לא די. ההבדל שבין מיתוס לסתם מעשייה או אגדת עם אינו רק
בנושאיהם, אלא קודם כל בתפקיד התרבותי שהם משמשים בפועל.
דמויות המיתוס אינן מייצגות פעולות קוסמיות  היסטוריות או
חברתיות במובן הפשוט של המלה, אלא מהוות כשלעצמן סמלים טעונים
שאינם ניתנים לרדוקציה עובדתית פשוטה. זו הסיבה, שאם נחליף את
סינדרלה בלכלוכית לא ייפגם דבר מן האגדה, אבל אם נחליף את
אכילס ברוני  או את פרומתיאוס בג'ק ייעלמו  המשמעות התרבותית,
ההקשרים הדתיים והמופת החברתי של המיתוס, כפי שהובנו במקורם.
מכאן יובן מדוע דווקא העיון בפן הייחודי, במכלול הקשריו של
מיתוס מסוים, הוא שעשוי להציג לפנינו אופציה חלופית של תפיסת
עולם אנושית על כל היבטיה, ולשמש אותנו כמכונת זמן ותודעה,
המאפשרת לנו הצצה של ממש אל מעבר לזמננו ומקומנו.

מחקר של "אנתרופולוגיה היסטורית" מסוג זה פותח בעיקר על ידי
חוקרי דת יוון, ואפשר שאין זה מקרה שדווקא לפרק שיוחד
ב"מיתולוגיה של עמי העולם" למיתוס היווני נוסף מבוא קצרצר הדן
במיתוס וחברה. פולחן אבות ומיתוסים של משפחה נידונים מעט גם
בפרק הסיני, בפרק הסלבי ובפרק האמריקאי, אך אין זה אלא יוצא מן
הכלל המלמד על הכלל. ניתן היה לצפות לעיון מסוג זה לפחות ביחס
למיתוסים של תרבויות בנות קיימא, שנאספו ותועדו בידי
אנתרופולוגים; אולם מחמת קוצר היריעה שפע המידע שעמד לרשותם של
כותבי פרקים אלה רק נרמז כאן מפעם לפעם.

פשיטא, אף שהספר עב-כרס ורב-מידע, קצרה יריעתו מלכסות עולם
ומלואו, והתוצאה לא פעם מביכה בפשטנותה או אף מתוה תמונה
מעוותת וכוללנית של התפתחויות תרבותיות רבות שנים. ספק אם
הקורא יוכל להבין מן הספר את המשמעות הנפשית, הדתית או החברתית
שנלוותה למיתוסים של דיוניסוס, קצלקואטל או שיוה, וברי שלא
יוכל להבחין בסמליות המיתית המייצגת עולם מחשבה שלם. כרגיל
באסופות ממין זה, הכותבים גם נאלצים בדרך כלל לאחד את שפע
הגרסאות החליפיות, ליצור מבנה פשטני ובהיר של העולם האלוהי,
לצמצם לכדי פונקציה פשוטה את ריבוי פניהם ותחומי השפעתם של
אלים שונים, ולהותיר את היחס בין המאמינים לאלוהיהם בבחינת
תמיהה. כיצד ניתן שלא לבוז לתמונת העולם של הדת המצרית כאשר
תורת הנפש המורכבת שליוותה אותה אינה זוכה לכל אזכור? איך ניתן
להתרשם מן המיתולוגיה ההודית כאשר כותב הפרק נאלץ לחלץ מתוך
הוודות הפוראנות והאופנישאדות מבחר סיפורי בריאה הניתנים
לדחיסה מהירה בעמוד אחד? עוד פחות מזה ניתן לצפות ממנו שיתעכב
על מה שלא התבקש לעשות בעליל: להעניק לנו חלון של הבנה אל
ההגות העמוקה הניצבת בבסיסם של מיתוסים אלה. הוא הדין גם בפרק
הפרסי או הסיני, שגם בהם שוטחו המיתוסים לכדי מעשיות נטולות כל
דיאלקטיקה פנימית ועומק רוחני. הקורא שיפתח כאן את העמוד האחד
(!) שהוקדש למיתוסים האיראניים יתקשה להבחין בין מוקדם למאוחר,
להבדיל בין הדת הפגאנית לבין תורת זרטוסתרא, וכמובן לא יזכה
לשום תמונה אורגאנית של תהליך סינקרטיסטי שנמשך דורות רבים.
הוא גם יישאר עיוור להקבלות (ואולי למקורות) הפרסיים של תפיסות
יהודיות-נוצריות ביחס לאחרית הימים, המשיח, השטן, המלאכים
ועוד.

עם זאת, כצפוי מאסופת מאמרים, היא אינה עשויה מקשה אחת, ולמרות
מלאכת העריכה הכוללת, נכונו למעלעל בה טלטלות בין הרצאת
עניינים לקויה לבין פרקים החפים במידה רבה מכל מה שנטען למעלה.
מי שיעיין בשער העוסק במיתוסים של אמריקה, יזכה לתמונה חיה
יותר של מקום המיתוס בתוך מכלול חיי הדת דרך הפרקים העוסקים
בלוח השנה הקדוש של המאיה, בקורבנות ובעליות לרגל. כאן גם
הניסיון למיפוי סביר ולבחינה משוה של תרבויות אמריקה השונות
עולה יפה במסגרת הצרה של הספר. לעומת זאת, כבר בשער הבא יישאר
הקורא אובד עצות מול סיכום ניאו-קולוניאלי, הדוחס את כל עמי
אפריקה ותרבויותיה לתוך שק מיתולוגי אחד. לאורך עמודים ספורים
נדחקים יחד המיתוסים עמוקי ההגות של בני הדוגון ממאלי אל
המיתוסים של רועי טנזניה, שבטי הדינקה מסודאן, הבושמנים של
מדבר קלהארי, והרשימה עונה ארוכה. כך עולה במידה רבה גם לפרקים
הדנים בדרום מזרח אסיה או באוקיאניה, שבהם נערמות באזכורים
צפופים תפיסות עולם שלמות שהשוני ביניהן רב לעיתים על המשותף,
ולקורא אין כל סיכוי סביר לעמוד על משמעותן.

פגמים כאלה יימצאו גם באסופות קודמות שניסו לתקצר אפוסים שלמים
לגרסאות רדודות של אינסטנט-מיתולוגיה, וכנראה אין לצפות ליותר
מזה מכרך בן 328 עמ' המבקש לחבוק תבל ומלואה: הקונספט והמסגרת
מביסים כל כוונת עומק ממשית, וגם מי שיבקש כאן את האקזוטיקה
הסיפורית של המיתוסים, ימצא רק משהו ממנה. לזכותו של הספר יש
לזקוף את מפתח השמות הראוי לשמו, אך בעיקר את רשימת המקורות
הנדיבה לקריאה נוספת: אחרי הכל, אם למחקר תתאוה נפשי, אעדיף גם
להבא את רשימת "הקריאה הנוספת" או לפחות אנציקלופדיה מקיפה של
הדתות (כדוגמת זו שנשלמה ב-1990 בעריכתו של מירצ'ה אליאדה);
ולעומת זאת, אם אבקש במיתוס את "ספר החלומות" של האנושות,
אעדיף את היצירות במלואן, ובצידן את רשמיהם ורעיונותיהם של
הוגים ויוצרים שעסקו בכך לעומק, מניצשה ופרוייד ועד גרייבס
וקאלאסו.

במובן עקרוני, דווקא אלה האחרונים הם שהמשיכו במעשה המיתוס
עצמו בעידן המודרני: הדיבור המיתי היה נתון מראשיתו לעיבוד
פואטי והגותי שנמשך והלך כל זמן שהחברה לא קידשה טקסט מסוים
והקפיאה אותו במתכונת מחייבת לדורות. בעודו חי, היה המיתוס
סיפור שנמסר בעל פה מדור לדור, ובכל גלגוליו, דרך היצירה האפית
והספרות הכתובה, שימש כנושא ראשון במעלה ליצירה אנושית מתמשכת.
אפשר שקסמו המודרני של המיתוס הוא אכן בהיותו כלי להבנת עצמנו,
ואם צפונה בו אמת רוחנית הריהי ההתבוננות בתודעה האנושית עצמה.
המיתוס איננו מציע רק את סיפורו, אלא גם מודוס  של תודעה;
מודוס שבו הדימוי והמדומה, הרצוי והמצוי, הטבעי והעל-טבעי -
שוכנים בכפיפה אחת וללא הפרדה בעולם של עוצמה ומשמעות גדולות
וברורות מאלה המוכרות לנו במציאות חיינו היומיומית.

באותו מובן עצמו, ודאי שאין לצפות מה"מיתולוגיה של עמי העולם"
לפרק נוסף בסיפור המיתי, וגם אין לחפש בה את הפרקים הקודמים,
אולם אפשר שיש בה משום מבוא או תפריט של טעימות לפני הארוחה
היותר דשנה של המיתוס.

הארץ "ספרים" 2005