האל אפולון, "אדון האורקל שבדלפוי, אינו מגלה ואינו מסתיר אלא
רומז" (הרקליטוס, קטע 93). בכך התייחס כנראה הפילוסוף היווני
לדרך הנאותה להעברת ידע באופן חווייתי. הוא עצמו נקט באמרותיו
לשון רמז רב-משמעית, ואף נודע בשל כך בכינויו "הסתום" או
"האפל". לא במקרה גם תורתו, תורת "אחדות הניגודים", קרובה
בתובנה הבסיסית שלה לשיטות האזוטריות לסוגיהן ולתקופותיהן: זהו
ידע האמור לאפשר גישה אל פרספקטיבה רחבה יותר של הממשות,
ולהגיע להכרה שבה כל שניות נעלמת.

בהבנה זו הממשות נתפסת כאחדות שאינה ניתנת לתפיסה באמצעות
מחשבה אנליטית ואינה ניתנת להבעה בכלים מושגיים-מילוליים, אלא
צריכה להיחוות על ידי האדם כחוויה קיומית, ובמלוא הווייתו.
השניות שבשפה אינה מאפשרת ביטוי של עולם אחדותי שבו הכול אחוז
בכול, אלא באופן שמאחד ניגודיה: העולם הוא "שלם ולא שלם, מחובר
מפורד" כלשונו של הרקליטוס. חוויית האחדות היא חוויה שבה
נוטלים חלק גם התבונה והזיכרון, ולרוב היא מובעת באמצעותם
באופן מטאפורי. לדידו של החווה, מטאפורות מסוג זה אינן דימויים
ריקים אלא מצביעות על רובד ממשי ועמוק יותר של המציאות.

עם זאת, לאורך ההיסטוריה לא הייתה זו הסיבה היחידה להסתרתן של
אמיתות אזוטריות. תורות סוד הועברו במעגל פנימי והוסתרו מכלל
הציבור, הן מחשש שתסולפנה והן מחשש לרדיפות. כמובן, רדיפות לא
היו מעולם מיוחדות למעגלים אזוטריים, אלא גם ובעיקר לקבוצות
אתניות או פוליטיות ולתנועות המוניות יותר שתבעו חזקה על האמת.
דוגמה מפורסמת לכך היא הנצרות, שמנהיגיה הפכו מנרדפים לרודפים
בתוך דור או שניים.

הנצרות הייתה תנועת המונים, שבה די היה להצהיר על אמונתך כדי
להפוך לחבר מן המניין. אולם בניגוד למגמה השלטת בנצרות שהפיצו
פאולוס וממשיכיו, הנצרות הייתה בראשיתה תורה אזוטרית לכל דבר,
ועד סוף המאה ה-3 נאבקו בתוכה שתי מגמות - האזוטרית
האליטיסטית, וכנגדה האקזוטרית הפופולרית. אבות כנסייה מוקדמים
כמו קלמנס ואוריגנס פעלו עדיין במערכת חשיבה אזוטרית שנועדה רק
לבאים בסוד, עד שדרך זו נדחקה הצידה, והנצרות הושתתה סופית על
עיקרי האמונה השווה לכל נפש ולא על ידע הניתן להעברה רק
למעטים.

הדיון שלהלן לקוח מן הבשורה על פי תומא, שככל הנראה קדמה בזמנה
לבשורות הקנוניות, אך הוכרזה על ידי הכנסייה הקתולית ככתב
כפירה. יש יותר מסיבה אחת לכך, אך בעיקרו של דבר בשורת תומא
מציגה את ישוע לא כבנו יחידו של האל, אלא כמורה נאור שדבריו
מכוונים להארתם הרוחנית של תלמידיו. תורתו היא תורה אזוטרית
לכל דבר, המועברת בחוגם המצומצם של הנבחרים הספורים שבאו
בסודה. ואמנם, הרבה יותר מאשר בבשורות הנוצריות הקנוניות, רבות
מן האמרות בבשורת תומא הן "סתומות" ודורשות הקשר ופירוש. ישוע
מדבר שם במטאפורות ובסמלים, ממשיל משלים וחד חידות המעמידות את
השומע במבחן הכרתי. "אשר אוזניים לו, ישמע נא!" הוא אומר -
והוא אינו מדבר אל הכלל אלא אל אותם יחידים, המסוגלים להגיע אל
הידע שמאחורי אמרותיו.
מהו הידע הזה?

1
בפרק י"ג בבשורת תומא ישוע מבקש מתלמידיו:
"שווני (= השוו אותי למשהו), והגידו לי למה אני דומה."
שמעון פטר אומר: "אתה כמו מלאך צדיק וקדוש."
מתי אומר: "אתה כמו פילוסוף חכם."
ואילו תומא אומר: "רבי, פי אינו מסוגל לומר למה אתה דומה."
ישוע אומר לו: "לא רבך אני, כי שתית לשוכרה מן המעיין שחילקתי
במידה."

הוא לוקח אותו, הולך משם, ואומר לו שלושה דברים.
כשתומא חוזר אל חבריו, הם שואלים אותו: "מה אמר לך ישוע?"
ותומא עונה: "אם אומר לכם ולו אחת מן האמירות שאמר לי, כי אז
תיקחו אבנים ותסקלו אותי, ואש תצא מן האבנים ותאכל אתכם."
באותה תקופה, ביהודה רווית נבואות הגאולה המשיחיות, שאלת זהותו
של ישוע היא גם בעלת משמעות פוליטית; ובסופו של דבר, זיהויו
כ"משיח" אף הביא למותו. זהותו הנסתרת כביכול אכן מעסיקה את
תלמידיו לא מעט (שם, אמרות ל"ז, מ"ג, ע"ז ועוד), והם שבים
וחוקרים אותו לגביה. בהזדמנות אחרת, כשהם מפנים אליו שוב את
השאלה במישרין, במקום לענות להם הוא מצביע על חוסר הטעם
שבזיהוי כזה או אחר ובכל תשובה מן המוכן. "את פני השמים והארץ
בחנתם", הוא אומר, "ואת זה שלפניכם אינכם מכירים!" (צ"א).

אבל בפרשה שלמעלה, ישוע סוף-סוף מעלה בעצמו את שאלת זהותו,
ושואל את תלמידיו: מי אני לדעתכם? מיהו הישוע הזה? הוא אמנם
שואל אותם על אופן ראייתם אותו, אבל אינו מאפשר תשובה ישירה.
תשובה כזו אינה יכולה להיות אלא תווית זיהוי כדוגמת "הרבי" או
"המשיח" וכיו"ב, או, לחלופין, התשובה עשויה להיות הצבעה ישירה
שאינה מתווה אך גם אינה אומרת דבר מלבד "זה שכאן". התלמידים
אינם יכולים לומר מה הוא ישוע. הוא אינו אלא 'זה' הנוכח
לפניהם. במקום זאת הוא מוליך אותם בשביל הזיקות: הוא מבקש מהם
לענות בדימוי, שימחיש את האופן שבו הם רואים אותו.

הוא שולל כל בחירה בין תוויות זיהוי מן המוכן, שהרי הידיעה היא
אותה ראייה בלתי אמצעית הרואה דבר כשלעצמו בייחודו: הידיעה
צריכה לבקוע כהכרה עצמית בתלמיד. ישוע מלמד אפוא את תלמידיו
בכך שהוא מציג לפניהם את טבעה של הידיעה הזו כחידה קיומית:
במשלים, בדימויים ובסמלים. הוא מכוון אותם אך אינו עונה על
שאלותיהם, שהרי אין שום תשובה "נכונה": דבריו אינם יכולים לדבר
במקום עצם הווייתו. ה"פתרון" לשאלה אינו דורש זיהוי עם דמות או
סגולה כלשהי, אלא אמירה המצביעה על הכרה ישירה.

ישוע פוער אפוא בפני תלמידיו את התהום ההכרתית שבין זהות לבין
מהות, ושניים מהם נופלים לתוכה מייד: פטרוס ומתי "מזהים" אותו
על דרך הרדוקציה: הם מבקשים בו שלמות רוחנית, אך רואים רק את
בבואות אמונתם ואת משאלות לבם - הצדק והחוכמה. לכן דימוייהם
אינם אותנטיים, ותפיסתם היא תפיסה שאולה. פטרוס חושב את עצמו
לחוטא - ורואה בו צדיק. מתי משתומם על עומק תורתו - ורואה בו
מורה חכם.
אבל תומא אינו עונה. הוא מסרב לדמות את ישוע למשהו, הוא אינו
מגדיר ומזהה, או לפחות אינו מעז לומר מה שבלבו.

ישוע מגיב רק על תשובתו של תומא, שכן היא היחידה המעידה על
הכרה אותנטית. הוא מתעלם מתשובותיהם של פטרוס ומתי בבחינת "מי
שיש בידו, יינתן לו עוד, ומי שאין לו, גם המעט שבידיו יילקח
ממנו" (מ"א). תומא מתבונן בישוע בלי להתוותו, ורואה מה שהוא
רואה - את ישוע שמעבר לאפיוניו, ועל כן, למרות עילגותה של
השפה, הדיאלוג הקיומי ביניהם הוא אפשרי.

אלא שישוע עדיין אינו מרוצה לגמרי מאופן ראייתו, ועונה לו
במשל: כן, תומא, באת אל מעיין המים החיים, אבל לא שתית במידה,
שתית יותר משיכולת להכיל. כבר אינך 'תלמיד', אלא מכיר מתוך
עצמך; אבל אתה עדיין שתוי, שיכור מדי מן החוויה, המום מכדי
להבין אותה."
והוא לוקח אתו הצידה את תומא ואומר לו שלושה פסוקים, שעניינם
הוא טבעם של הדמיון והזהות.

מהו המעיין הזה? מה נשתק בפיו של תומא? ישוע, שממשיך כאן שיחה
אלגורית של הוראה והדרכה, עונה על כך במקום אחר: "השותה מפי
ייעשה כמוני" (צ"ח). אבל אם מה שתומא רואה בישוע הוא את
אחדותם, מה ניתן עוד לומר? 'אתה כמוני'?
שום דימוי לא יצלח.

ישוע מורה לו, שההכרה אינה אילמת: המילים יכולות לשאת אותה,
אבל לא בדרך ההפרדה וההגדרה, אלא בדרך הזיהוי. הדיבור הוא אמנם
ריק בלי ההכרה הישירה, הבלתי מילולית, של המובן; אבל בין אלה
שחולקים בהכרה כזו, הדיבור הוא כלי מלא. ישוע מלמד אותו את
זיקת הזיקות, את הסמל. הסמל הוא הסקרמנט של המילה ההופכת
לממשות: העיקרון מתממש בכל גילוייו בפועל - ישוע ותומא נובעים
מאותו מעיין. הם זהים במהותם.

ישוע מורה לו את הריבוי שבזהות האחת: "אני באבי ואבי בי."
אין זה דימוי מילולי אלא סמל: האלוהים הוא בנפש, והנפש באל.
אין זה דמיון אלא שוויון המהות. המעיין הוא אחד.
ברוח זו אפשר שהוא אומר לו שכל מי שנוטל חלק בהכרה זו, נוטל
חלק באותו עיקרון זהות.
"ויקחהו, וילך, ויאמר אליו שלושה דברים":
אני הוא הבן; אני הוא האב; אני הוא אתה.

ישוע ותומא אינם לוקחים חלק בסמל; האלוהות אינה מתחלקת לחלקים
אלא היא נוכחות אחת ושלמה, המתקיימת גם בהם. כל אחד מהם הוא
מימוש אחר של אותו עיקרון עצמו. זהותם היא עקרונית, שונותם -
לא.
הסמל הוא המעיין, מקור המים, מקור החיים והקיום. הסמל הוא זיקת
הזהות. הזהים הם מטונימיות של הסמל.

שאלת המהות היא שאלת השאלות, החוזרת גם היא בתלמודו של ישוע
בבשורה על פי תומא. "אם תראו את דמותכם שלכם שבטרם היותכם, כמה
תישאו?" שואל ישוע את תלמידיו (פ"ד). כמה תוכלו לשאת את המראה,
את ההבנה של מהותכם?

האחרים אינם מסוגלים לשאת הכרה כזו. אך תומא מסוגל, ועל כן אין
סיכוי שיובן על ידיהם. חידת הזהות תישאר עבורם חידה. הם
מאמינים בתפיסת עולמם המחולק והמדורג - עולם של אדם ואלוהות,
אני ואתה, קדושה וטומאה - ואינם רואים את הזהות שמעבר לשונותם
של הדברים. אדרבה, הם מקדשים את ההבחנות ואת המדרגים האלה
ובונים עליהם תפיסה דתית של ניגודים. אמונתם זו של האחרים לא
רק מונעת מהם את הראייה, אלא גם מקדשת את החשכה, איש איש כדרכו
בחושך - 'שוטים כנגד חכמים' אצל מתי, 'חוטאים כנגד צדיקים' אצל
פטרוס, וכו'.

"מה אמר לך ישוע?" שואלים האחרים את תומא, והוא עונה: "אם אומר
לכם ולו אחת מן האמירות שאמר לי, כי אז תיקחו אבנים ותסקלו
אותי, ואש תצא מן האבנים ותאכל אתכם."
זיהוי מטונימי של האני באל, באני-שאין-לו-זולת, אינו יכול
להתפרש בעיניהם אלא כחילול השם. הם עלולים לסקול את תומא
"כדת", אך סקילה כזו באמת תהיה חילול השם במובן העקרוני של
המלה. מי החיים יהיו לאבנים, והאבנים - לאש אוכלת.

2
דרך הסמל המילה הייתה לבשר (יוחנן א' 14) ודרך הסמל הבשר היה
למילה; בסעודה האחרונה ישוע אומר לתלמידיו, "שתו מן היין, זהו
דמי. אכלו מן הלחם, זהו בשרי."
בקריאה אלגורית הבשר והדם מייצגים את ההוויה והמהות: ישוע הוא
מזון לרוח, משקה לצימאונה. בקריאה כזו נשים לב לכך שדבריו אינם
תקבולת שאיבריה שווי משמעות. הלחם הוא מזון בסיסי, אבל היין
איננו משקהו של הצמא. מהותו של ישוע איננה מדומה למים, אלא
ליין. מהותו היא תודעה חליפית של אקסטזה ושכרון-הקיום.
כל זה נשמע מטאפורי להפליא, אבל אין פה שום השאלה או דימוי.
ישוע איננו מדבר עם תלמידיו על 'יין החיים' ולא על 'לחם הרוח'.
הוא איננו קושר את הגשמי ברוחני, אלא מזהה את מזונם עם גופו.
הזיקה היא זיקה מאגית, והסעודה הופכת לסמל.

הסמל איננו מייצג אלא מתגלם. בזיקה המאגית אין דרש אלא פשט,
אין אלגוריה אלא מטאמורפוזה. חומר אחד מוחלף באחר, והסעודה
הופכת למיסטריה קניבלית שתכליתה "והיו לבשר אחד": בשרו בא
בבשרם, דמו בדמם.

סמל מאפשר מעבר בין עולם לעולם. זהו גן קסמים של קיום-ביניים,
עולם דמדומים של מטאמורפוזה. אבל מטאמורפוזה אינה בהכרח
טרנסצנדנציה. לדעת את הסמל הוא לדעת שאינו אלא שער.
הבעיה בסמלים דתיים הוא שקידושם הפך לא פעם לנטרולם: בשער הסמל
אפשר לעבור, אבל אפשר גם להשתכן בו מבלי לעבור פנימה. הכנסייה
קידשה את הסמל, אבל הפכה אותו משער לבית. על פי הדוגמה
הקתולית, הסקרמנט של הלחם והיין איננו ייצוג אלגורי אלא מימושה
של הזיקה המאגית: עבור המאמין, לחם הקודש הוא בשר המשיח ויין
הקודש הוא דמו. נטילת החלק בסמל היא אפוא ההתנסות שבפועל, אבל
כטקס פולחני היא התנסות מקובעת, ולכן מגבילה. הכנסייה השתכנה
בשער ושכחה את תכליתו. הסמל הפך למאגיה פשטנית, דלת-זיקות,
שאין בה טרנסצנדנציה.

קידושו של הסמל הוא משעבד, אבל השימוש בו - משחרר. סמל הוא
שיתוף המובן ושיתוף הקיום: הסמל מתגלם, אבל לא רק במזון ובגוף.
ישוע מציע את הסמל במלוא זיקותיו כמטאמורפוזה הכרתית שלמה.
"הלחם הוא בשרי" היא מטאמורפוזה, אבל גם גילום של התודעה
בממשות המוחשת: הזיקה המאגית אינה רק בלחם ובבשר, ביין ובדם,
אלא גם בהכרה ובקיום.

מעבר לדימוי הקניבליסטי ולמשמעות הטקסית הגלומה בו, המסר בשתי
האפיזודות הוא אותו מסר: הזהות חולפת, אך המהות נשארת. ישוע
הולך, אבל נשאר. ישוע נפרד מתלמידיו, ואינו נפרד: הם חולקים
מהות אחת, שאינה ניתנת להפרדה. "אני באבי ואבי בי" הוא אפשרות
פתוחה לכול.

באמרה ע"ז בבשורת תומא, ישוע אומר זאת אף ביתר ישירות, ומזהה
את הטבע באני ובאלוהות:
"גולו אבן ותמצאוני, בקעו בול עץ ושם אני."
העולם כולו הוא מטונימיה של אותה תודעה שמעבר לאני. מי שאיבד
את גבולותיו, מי שאין חציצה של אני בינו לבין התודעה - הוא
ישנו בכול.
ישוע נותן לתלמידיו את שיעורו האחד, הראשון והאחרון: בין "גולו
אבן ותמצאוני" לבין "שתו מן היין, זהו דמי" אין אלא אותה הכרה
עצמה.