[גבריות ונשיות במיתוס הבריאה העברי]

1 . "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על-פני תהום"

שאלת המינים ניצבת כתמה מרכזית מיד בראשיתה של הפואטיקה
העברית, בפתח ספר בראשית, וכפי שאשתדל לטעון - לא בכדי. עצם
זיהוים של המינים עם ארכיטיפים מנטליים הוא עתיק כתרבות עצמה;
הגדרת מאפייניהם של ארכיטיפים אלה וההיררכיה ביניהם היא שאלת
השאלות של כל תרבות. שני יסודותיה של תרבות המערב - היוונות
והיהדות - בוחנים את הסדר הטבעי בעין חשדנית: הדת היוונית
מציבה מראשיתה דגם גברי של תשוקה, שליטה ואונס, אך בצדו דגמים
נשיים עזים לא פחות. לעומת זאת, בדת היהודית האונס הוא מנטלי
והתשוקה ממושטרת: לדידה, שאלת המינים היא שאלה רדיקאלית, רותחת
ומאיימת תדיר, וזאת משום שבמידה רבה יסודה של היהדות בהתכחשות
עמוקה לנשי.

מיתוס הבריאה היהודי הוא יצירה מוזרה למדי, הן מבחינת "האונס
הספרותי" שהוליד אותה והן מבחינת תכניה, המשקפים את רוח אותו
אונס. המיתוס היהודי בכללותו לא צמח באופן אורגני מדור לדור.
בדומה לדת הזורואסטרית, שקדמה ליהדות וסביר שאף שימשה לה דגם,
המיתוס היהודי איננו מיתוס "טבעי" אלא פרי עריכה ושכתוב של
מיתוסים ארכאיים שנוצרו במהלך דורות במסגרת עממית פגאנית, הרבה
לפני התיאולוגיה הנבואית החדשה שבאה להחליפה.
מצד אחד זהו יציר כלאיים - מיתוסים עבריים ומסופוטמיים
ש"נאנסו" במיטת סדום של חשיבה תיאולוגית אפריורית: זהו סיפור
שנועד מלכתחילה להסתיר ולסלק סיפורים חליפיים, ולשמש כגרסה
קנונית אחת ויחידה. מצד שני, דווקא משום אותו "אונס" מודע של
המיתוסים הקדומים, היצירה התנ"כית חושפת לא מעט מן המהלך הנפשי
והתרבותי של התיאולוגיה שברוחה נערכו מחדש. זהו מהלך שניתן
לסכם את עיקרו כהזרה של התבונה מן הטבע, וכניסיון הירואי של
הסתרה וסילוק של היסוד הנשי מתוך הנפש הגברית.

אין מדובר כאן באישושה של תרבות פטריארכלית - זו כבר הייתה
קיימת, הן ברמה החברתית והן ברמה המיתית: גברים כבשו, בנו ערים
ושלטו במשפחה ובחברה, ואלים זכרים משלו כמעט בכל פנתיאון פגאני
בתרבויות המזרח הקרוב והים התיכון. ועם זאת, שום חברה חקלאית
לא יכלה ולא העזה להתכחש לטבע, לאם הגדולה ולמחזורים הסטיכיים
של הפריון, הצמיחה והכליה. היסוד הנקבי לא הוכחש אלא נשלט.

לא במקרה, התיאולוגיה היהודית לא התגבשה בישראל אלא בגלות,
בבבל, הרחק מן האדמה האם של העברים, ובמידה רבה כתחליף לה.
תיאולוגיה זו ביקשה הרבה יותר משלטון על האם הפגאנית של הטבע;
היא ביקשה לבער את היסוד הנשי לחלוטין ולהיברא בבריאה עצמית
זכרית. האל המקראי שרוי בבדידות פאלוצנטרית מזהרת של אל זכר
יחיד, ואם נזכרים לצדו קרובים כלשהם, הריהם "בני האלהים" -
זכרים בלבד. לעומת זאת, בדת העברית הקדומה יש אל עליון, אבל
הוא עליון ביחס לאלים ואלות אחרים, ואף זאת לא באופן מוחלט. כל
אלה מבצבצים גם מתוך הטקסט הערוך של התנ"ך, אם במישרין ואם
בעקיפין. בעל, ים, שחר, הלל, עשתורת ואשרה היו אלים בעלי רצון
ותחומי אחריות משלהם, שמשלו בעולם לצדו של האל העליון. מלכי
ישראל שכיבדו את ה' עשו כמיטב הבנתם ואמונתם את הטוב בעיניו
ובעיני העם כולו. הם זבחו לו וכיבדוהו במקדש ובבמות הכפריות,
וכך גם כיבדו לצדו את בעל-בריתו, הבעל, או את בת-זוגו, אשרה
(כתובת הקדשה "ליהוה ולאשרתו" נמצאה במצודת הגבול של כנתילת
עג'רוד). בעיני העברי הקדמון העולם, הפריון והחיים לא היו
אפשריים כלל ללא אלות כאשרה ועשתורת.

בתיאולוגיה הרדיקלית של ספר בראשית הבורא הוא זכר שזכריותו היא
מוחלטת וחופשייה לגמרי מן היסוד הנשי - מן הטבע, הגשמיות,
הריבוי וההשתנות. האל הוא היפוכו הגמור של הטבע: הוא רצון
ותבונה חסרי כל כובד, מופשטים מחומר ומצורה, מוחלטים
ובלתי-משתנים. הוא יוצר, אך הגשמיות אינה שייכת לעולמו ונטולת
כל ערך רוחני. זכריותו היא כה מוחלטת, עד שהיא על-מינית
ונרקיסיסטית, כלומר, היא אינה מוגדרת בקוטב כלשהו, באחרות
כלשהי. האל של ספר בראשית אינו יולד ואינו מתרבה, אלא בורא
בהמשגה, בדיבור.

דא עקא, גם ברעיון המופשט, מרגע שנעשה קונקרטי ומושאו הוא
המציאות הגשמית, אורב החומר; גם בממשות הלטנטית, בבריאה שבכוח,
יש שיבה אל האם. נראטיבית, היסוד הנקבי המודחק אינו מפסיק
לבצבץ מן המיתוס היהודי, וליתר דיוק, מחומריו העבריים, המביסים
שוב ושוב במובלע את כוונת עורכיהם. הרעיון של אל הבורא את הטבע
היה צריך להמתין מאות בשנים עד שהשתחרר לגמרי מן האינטואיציות
המיתיות של הדת העברית הקדומה, שלא העלתה על הדעת זכר הקודם
לנקבה, בן היולד את אמו. האל העברי, האוגריתי או המסופוטמי הוא
אל יוצר שיש עזר כנגדו. בבריאה האל נותן צורה לעיקרון הנקבי,
שבמצבו הראשוני הוא מרק קוסמי של חומר נטול גבולות וצורה. כך
גם בספר בראשית. ההכרזה "בראשית ב[ו]רא אלוהים את השמים ואת
הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך על-פני תהום" איננה בריאת יש
מאין, אלא היא הקדמה וכותרת לפירוט מעשה הבריאה כולו - שמים
וארץ ומלואם (וכך גם בפרק ב' 1). ובמילים אחרות: 'זה היה המצב
כשהאל החל ביצירת השמים והארץ: תוהו ובוהו וחושך על-פני תהום'.
בפועל, מעשה יצירת השמים נשלם בפסוק 8, יצירת הארץ בפסוק 10,
ואחריהם מפרט המאורות, הצמחים והיצורים המאכלסים אותם.

עריכתו היהודית של המיתוס התרחשה לכל המוקדם במאה ה-6 לפנה"ס,
ויש המאחרים עריכה זו עד לתקופה הפרסית וההלניסטית. בשלב זה של
העריכה הדמיון העברי שם עדיין גבול לרדיקליות היהודית: האל של
ספר בראשית אינו בורא שמים וארץ, אלא יוצר בחומר ההיולי -
"תוהו ובוהו וחושך על-פני תהום". האם עדיין אינה נעלמת מנקודת
הראשית, אלא מצויה בה כחומר ביד היוצר, מצע למעשה הזכרי הבסיסי
- החיתוך וההפרדה. הבריאה של האל הזכר היא בריאת ההבחנה, ואכן
ראשית לכל יצירה נברא האור, ועמו העין המבחינה והמסדרת. עם זאת
האור נברא כנגד החושך, הקדום ממנו, כלפי הממשות הבלתי-מובחנת.
האור מאפשר את הגבולות, את מיצוקה של הממשות הראשית הנוזלית.
הסדר האלוהי הוא ארגון מחדש של התוהו ובוהו: האדמה והשמים אינם
אלא הגבלה ואיוך של התוהו והתהום.
שלא כשאר מעשי הבריאה, יצירת השמים והארץ היא מעשה אלים של
חדירה, חיתוך והפרדה. כמו מרדוך הבבלי, החוצה את גופתה של
תיהאמאת המנוצחת ויוצר ממנה שמים וארץ ועולם ומלואו, כך גם האל
העברי חותך וחוצה באמצעות הרקיע את התהום הקדמונית, "להבדיל
בין מים למים". ושוב, בהפרדה והגבלה של המים התחתונים הוא יוצר
את היבשה. אבל הטבע הכאוטי איננו סתם חומר ביד יוצר אלא הוא
כוח אדיר: זהו הרחם הקוסמי - תהום וצבאה, האל ים ומפלצותיו.
תהום רבה פותחת את מעיינותיה ומציפה את הארץ, סכר הרקיע נפרץ
במבול, ואילו הים וצבאו משיבים מלחמה שערה ומסתערים על האדמה.
האל הזכר הוא "איש מלחמה" המרוצץ ראשי תנינים על המים, המניס
בגערתו את הים המסתער, שם לו גבול ושם עליו משמר (תהלים ק"ד
7-9). זוהי מלחמה בלתי-פוסקת לבלימת תנועתו הארובורית של הטבע,
לאינדיבידואציה של המציאות, וליצירת עולם בהיר ומובחן.

אלא שמשהו מן הנוזליות ההיולית של הבריאה נותר בה תמיד כתכונה
גנטית רצסיבית, השבה ומתפרצת בעוויתות מחזוריות של פריון, מוות
ומטמורפוזה. גם הארץ, גלגולה המוצק והקבוע יותר של האם הגדולה,
שוכנת על-פני התהום הראשיתית המבעבעת מתחת. הארץ היא חומר כנוע
דיו ביד היוצר, אך לא כנוע באמת. מעוברת בציווי האלוהי, הארץ
יולדת את הצמחים, החיות והאדם, אך היא יולדת בצלמה, וחותמה
טבוע בהם: פריון ומוות, השתנות והפסד טבועים בגשמיות כולה. האם
בכל גלגוליה היא פלג גוף תחתון, והאל של בראשית אינו חובר
אליה, אלא מנוגד לה ומושל בה. האל, וכל צבא השמים אתו, הוא
מעתה אור העין המפקחת: עין השמש לממשלת היום ועין הירח לממשלת
הלילה. בעריכה היהודית ה' מאבד את אשרה, את בת-זוגו העברית,
ואיננו עוד אל זכר מוליד. החיתוך היהודי אינו ניתן שוב לאיחוי,
והמרחק בין שמים וארץ הולך וגדל. ה' הופך להיות אל טרנסצנדנטי,
מובדל מבריאתו. האל הוא מעתה רק פלג גוף עליון, שכל כולו שכל
וכוח: עין צופייה וזרוע נטויה.


2. "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת
חיים"
"ואת הצלע אשר לקח יהוה אלוהים עשה לאשה"

על פניו של הסיפור, האל בורא את האדם לבדו, אך לא יש מאין.
למעשה גם אותו הוא ממשיך ויוצר בחומר, באדמה. במובלע, אדם נולד
מאבא אלוהים ומאימא אדמה - אך לא במוצהר. זהו סיפור מוזר משהו,
שבו מתממשת עד תום הפנטזיה הטראנס-מגדרית הנהוגה בכמה שבטי
אינדיאנים של מרכז אמריקה: כשקרב זמן הלידה הגבר מתחלה, מחקה
צירי לידה ומיילל באוזני קרוביו הסועדים אותו, בעוד אשתו יולדת
בפועל.
הדרמה של בריאת אדם וחוה היא תיאטרון דומה של חילופי תפקידים
מיניים: בצלם אלוהיו, האדם הראשון הוא זכר, וכמותו יולד גם הוא
את האישה-הטבע; בדרמה של חיקוי-לידה האל מיילד אותו, ומוציא
מקרבו את חוה כצלע הקורמת בשר ואישיות. בתהליך זה אדם הופך
לאישה, וכמו אמו האדמה משמש חומר בידי היוצר האב.

הטקסט של בראשית ב' אינו חדל לבגוד באנדרוצנטריות של עורכיו
פשוט משום שהיפוך הסדר בין הטבע לתבונה איננו אפשרי באמת.
והטבע - אם כל חי - שבה ומופיעה בהתגלמותה הכפולה, בחוה, שהיא
האישה, אבל קודם לכן האם, החיים ההיוליים בכל פריונם הפראי.
האם הקדמונית היא הגן האבוד, וכפי שמעיד עליה שמה היא גם הנחש
השוכן בו (חויא בארמית). היא מכילה את התום הבראשיתי, העוברי,
ובו-בזמן גם מוכלת בו. זהו "תום" רק כהיפוכו של התכנון המחושב,
שכן במהותו הוא ביולוגיה טהורה, ועל כן גם נוראה; אימא טבע
אדישה לכל ציווי מוסרי, ובעצם לכל גבול והגבלה. היא התוהו,
המים, החושך והתהום ששום הפרדה מילולית ושום ציווי מושגי אינו
יכול ליצור בה מחיצות אלא רק למראית העין המפרידה. היא אחדותם
של כל הניגודים-לכאורה, פרי יצירתו של האל הזכר, התבוני. היא
המים השורצים חיים, היא התנינים הגדולים, נחש הבריח ונחש
העקלתון; היא חבל הטבור הקוסמי של החומר הקדמון, הבלתי-היררכי.
גם כאשר היא מעוצבת כבריית משנה ומוגדרת פוליטית כספח או "עזר
שכנגד", מהותה הקמאית היא המנווטת את הסיפור. משחק התפקידים
הזכרי, שהושלך עליה כרשת מגן נפשית, מתגלה בסופו של דבר
כמנגנון לא בלתי-יעיל, אבל מנגנון של הונאה עצמית, הדחקה
ושליטה.

המיניות האוטרקית, הנחשית, של חוה היא מקור הפיתוי והדחייה
הזכרית גם יחד, וגילויה של מיניות זו באור המודעות הוא הרגע
שבו מגורש אדם מן הגן האמהי רק על-מנת להשתוקק אליו לעד. חוה
היא הפיתיון והיא גם הציידת, היא הרחם והיא הגירוש ממנו. מתחת
לפני המיתוס הזכרי, מתחת ללחש מגרש הפחד, היא רוחשת כאימא טבע,
סטיכית ואדישה למילותיו. השליטה הגברית, הסוציו-פוליטית
והתרבותית, מעוגנת בתלות נפשית ובניסיון להשתחרר ממנה. אך אף
תיאולוגיה אינה יכולה באמת להפוך את היוצרות ולכסות בהיררכיה
מושגית על המעגליות הנוראה של סדר הבריאה הביולוגי והנפשי:
הלידה האינסופית של הטבע את עצמו, הטריפה האינסופית של הטבע את
עצמו, מעגל הרחם והקבר.

חוה, אלת הנחש, אינה אלא פן אחר של לילית שודדת הזרע, האם
הגדולה, הדמונית, היולדת לבדה גדודי צאצאים דמוניים. האדמה
אדישה לקיומו של אדם במובן זה שאינה מבחינה בו, אינה מבדילה
אותו משאר צאצאיה, שכמוהו יוצאים ממנה ושבים אליה במחזור
אינסופי של פריון ומוות. סיפור הבריאה של ספר בראשית הוא אכן
מגילת עצמאות של הנפש הגברית, אבל ביסודו של דבר לא יותר
מלחש-מגן טראנס-מגדרי: על-מנת לברוא את עצמו הזכר נוטל את
תפקיד האם. אדם יולד את האישה והופך אותה מאמו לבתו. בתום אותו
טראנס או פנטזיה שמאניסטית אדם מתעורר מן הניתוח הקיסרי ומכריז
כלפי אמו: את עצם מעצמי, בשר מבשרי.

תלותה האונטולוגית של האישה בגבר איננה לקחו התיאולוגי המרכזי
של בראשית ב'. הנחת היסוד של הסיפור היא המכוונת את מהלכו והיא
עיקר לקחו: השוואת הקיטוב טבע-תרבות עם הקיטוב אישה-גבר. האישה
המפרה את ההבחנה ואת האיסור, המפרידים בין התחומים, מחוננת
באדישותה המוסרית של אימא טבע היולדת, מגדלת, אוכלת ומכלה את
כל יציריה בלי הבחנה. האדם והנחש, הזרע והפרי, הגן כולו ואף
היא עצמה - כולם טובים למאכל.

יסוד הבריאה הנקבי, שדוכא בעריכה היהודית, מוסווה אך אינו
נעלם. הוא מתבטא לכל אורך הסיפור גם כחתרנות נראטיבית: מיתוס
גן-העדן הוא קודם כל הדרמה הפנימית של חוה, והיא גיבורת העלילה
הראשית. למעשה, בניגוד למוצהר, הידיעה היא נחלתה של האישה עוד
קודם שטעמה מן הפרי. עבורה, ההבחנה בין ניגודים וההתנגשות
ביניהם הן חלק בלתי-נפרד מן הפיתוי עצמו. בניגוד לפיתויו האילם
של אדם, פיתויה של חוה הוא דיאלוג וקונפליקט: מצד אחד - להט
החרב המתהפכת, איסורו של האב; ומצד שני - הנחש, המיניות
האורובורית, חבל הטבור של האם. זוהי המערכה הראשונה בין הראש
לבטן, בין הסופר-אגו לאיד. אבל האל מדבר אל חוה מבחוץ והנחש
מבפנים. היא מכריעה לטובת האיד, לטובת הטבע שאין חיים בלעדיו.
אלא שבקונפליקט עצמו נוצרות אבחנה ומודעות, ועמן המרחק מן האני
הנוצר באינטרוספקציה הזכרית. במילים אחרות, על אף שלכאורה חוה
מכריעה כנגד האיסור הזכרי, הרי בעצם הקונפליקט היא כבר ניתקת
מאימא טבע. היא אוכלת ומופרית בפרי, היא יולדת את אדם אל מחוץ
לגן, ובכך נפרדת ממנו. הגזירה הנגזרת עליה אינה נוגעת להיריון
המתמיד של אימא טבע, אלא להפרתו, לניתוקו של חבל הטבור
האורובורי: "בעצב תלדי בנים". חוה נפרדת מאדם ומעצמה, ומעתה
המיניות היא הידיעה המובחנת של "אל אישך תשוקתך". חוה הופכת
מאם קוסמית לאשת איש.

מרגע שהיא נפרדת ומובדלת מן הזכרי, מרגע שהיא הופכת מאלה
לאישה, רק אז היא משמשת באמת כקוטב שכנגד. היא אינה עוד "אם כל
חי" הקדמונית, אימא טבע של התוהו והגן, אלא כלי ביולוגי, קלחת
הגוף שבה רוקחת הטבע את בריאתה. מעתה היא אינדיבידואום שאינו
אינדיבידואום גמור, נחדרת מחוץ ומפנים, נתונה למחזורי גופה,
משמשת כפונדקאית של הטבע, יולדת ומתרבה, ובסופו של דבר מופקעת
מעצמה. אולם בו-בזמן היא עדיין נושאת את אות השלמות הראשיתית
של האם הגדולה, את סגולת המטאמורפוזה של ההיריון ואת הדינמיקה
של שרשרת הדורות, הגוף והפריון: היא שבה ולובשת את פני אמה,
והיא מתמלאת חיים ויוצרת חיים כמעגל המקיף את עצמו.
אדם, לעומתה, אוכל מן הפרי בלי שום דיון מקדים ובלי לשאול
שאלות: בשלב זה הוא עדיין עובר מנטלי חסר קיום עצמאי. רק לאחר
מעשה, לאורה המסנוור של המודעות, האימה והתשוקה האינססטואלית
של אדם כלפי אמו-בתו מתגלים כגזירה, כאשמה וכאתגר. מודעותו
אינה נוצרת עם הפיתוי, ואף לא עם האכילה מן הפרי, אלא רק עם
הגירוש, לנוכח להט החרב המתהפכת של הסופר-אגו הגודר את שערי
הרחם ואת הגן האבוד של האחדות האינססטואלית. הלידה הפסיכית היא
המביאה את ההוויה העוברית לקצה. מעתה האדמה לא תוסיף לתת לאדם
את פריה בנתינה רחמית ובלתי-מותנית. מעתה, מחוץ לגן, עליו
לחרוש בה בזיעת אפיו, בתשוקה, באלימות, ולדעת אותה כפי שהיא
באמת, כראשית וכאחרית: "כי מעפר אתה ואל עפר תשוב". ובין עפר
לעפר הוא גולה נצחי, חץ שלוח המבקש את תכליתו בעצם מעופו.
מעתה, כמו אביו האלוהי, הוא הלהב החוצב, הנלחם בטבע, הצר בה
צורה ויוצר תרבות.


3. "הבה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..."
"זכר ונקבה ברא אותם"

מיתוס הבריאה היהודי מכליא למעשה שני מקורות: הראשון הוא
"המקור האלוהיסטי" שבו מכונה הבורא אלוהים, ובתוך פירוט שבעת
ימי הבריאה, מראשית הספר עד פרק ב' 3, ומספיק גם לברוא את
בני-האדם לאורך חמישה פסוקים בלבד. לעומת זאת, בשני, "המקור
היהויסטי", האל המכונה יהוה-אלוהים בורא את העולם בקיצור נמרץ
ומנצח בהרחבה על דרמת המינים הנ"ל, הנמשכת מבראשית ב' 4 עד סוף
פרק ג'. למרות ניסיונות האיחוי בין הגרסאות, הגרסה האלוהיסטית
עומדת בסתירה לגרסה היהויסטית. בריאת האדם של המקור האלוהיסטי
היא גרסה פגאנית יותר, מינית במובלע, המציעה דו-מיניות
אונטולוגית ונפשית. זוהי בריאה כפולה, בו-זמנית, של גבר ואישה
או של אנדרוגינוס קדמון בצלמו ובדמותו של זוג אלוהי או של אל
אנדרוגיני: אפשר שבלשון הריבוי "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (א
26, ושוב בפרק ג 22) הותירו עורכיו היהודים-הבבליים של ספר
בראשית זכר לאשרה, בת-זוגו העברית של האל, השותפה לו במעשה
הבריאה. אם כך הדבר, בני הזוג האלוהי הם שבוראים בהתאם לצלמם
שלהם זוג אנושי: "זכר ונקבה ברא אותם". אדם כאן אינו שמו של
הזכר הראשון, אלא שם גנרי הכולל אותו ואת אשתו: "ויקרא את שמם
אדם" (ה 1-2). לחליפין אפשר שלשון הריבוי הנזכרת מופנית אל
מועצת האלים ובני האלים (ר' בראשית ו 2), אך גם אז כפל המינים
סביר דיו.

האפשרות האחרת, המותירה אל יחיד שבצלמו נבראו אדם וחוה, מרמזת
על כפילות באל עצמו. גם כאשר נמחתה האלה מן המיתוס האלוהיסטי
היא לא נעלמה כליל, אלא נבלעה באל כיסוד נקבי שבצלמו נוצרת
האישה. האנדרוגיניות המוסווית, ההכחשה האינססטואלית והמהלך
התיאולוגי של היפוך הסדר הטבעי בבראשית ב', רגועים יותר
וחשופים יותר בפרק א', בגרסה המהדהדת עדיין את המיתוס
המסופוטמי: האדם נברא כ"זכר ונקבה", כפול-מינים או כפול-מין.
אחדות האל עומדת בסתירה לבריאתו של זוג קדמון בצלמו של האל
הזכר לבדו, או לחליפין, בסתירה להיותו של האל זכר בלבד. ואכן
חז"ל העדיפו לפרש את הפסוק כבריאתו של אדם יחיד וכפול-מין,
וגרסתם זו, העולה בקנה אחד עם מיתוסים של המזרח הקדום, שבה
ביהדות גם בפיתוח מאוחר יותר, ומופיעה בדמות אדם קדמאה של
הקבלה. על-פי גרסה זו האנדרוגינוס הקדמון הוא שמתפצל בניתוח
האלוהי של פרק ב' לזכר ונקבה הנפרדים זה מזה.

אולם כאן עצרה הפרשנות היהודית בלשונה, ולא ביטאה את ההיגיון
המתבקש מן המיתוס: האדם האנדרוגיני, שנברא בצלם בוראו, אינו
יכול להיות אלא בן דמותו של אל אנדרוגיני. הרעיון נשמע מוזר
לאוזן היהודית-נוצרית, אך דגם אלוהות אנדרוצנטרי ודו-מיני
מופיע לרוב בתרבויות שונות, ובעיקר במיתוסים הודו-אריים:
בדמויותיהם של פורושא ההודי, גאיומארט האיראני או טואיסטו
הגרמאני, האל הזכר מכיל את הנקבה בהיפוך הסדר הטבעי. אפשר
שההשפעה האיראנית והזורואסטרית היא זו הניכרת גם בעיצוב דמותו
של האל היהודי. בכל מקרה, המעבר האינטלקטואלי מן המיתוס העברי
אל היהודי איננו דראסטי מבחינת תפיסת האלוהות כישות
אנדרוגינית, אלא רק מבחינת הפוקוס הגברי של אנדרוגיניות זו:
הרבה קודם לכן תוארה האם הגדולה של המזרח הקרוב כאלה דו-מינית,
מפרה ומופרית מתוך עצמה. כזו היא אשתר הבבלית, אשרה-אשר
הכנענית, אפרודיטה הקפריסאית עוטת הזקן, או אטרגאטיס ודיאה
סיריה, המיוצגות בפסלים בעלי אברי מין זכריים ונקביים גם יחד.
בהתגלמותה זו, חוה כתהום הקדמונית, כאם כל חי, מכילה את הנחש
ואת הגן, את אלוהים ואת אדם.

פרק א' הוא הרמוניזציה פגאנית שאין עמה חטא: אלוהים מברך את
הזכר והנקבה במיניותם: "פרו ורבו, ומלאו את הארץ ורדו בה". אבל
בכך אין עדיין יציאה מגן-העדן, ואין יציאה מטבע לתרבות: אף
יחסי האדם עם החי אינם יחסי עימות, וברכת האל עצמה מגדירה אותם
כיחסי הרמוניה של חברה לקטנית צמחונית, של טרום-ציוויליזציה.
דווקא הדרמה של פרק ב' היא הולדת התרבות האנושית מתוך
הקונפליקט המיני, המוביל אל מלחמת המינים, אל הדברת הטבע בידי
האגו הגברי, ואל היסטוריה דיאלקטית. זוהי דרמה של משחק-תפקידים
מוקצן, השובר את המעגל האנדרוגיני האטביסטי, ובתוך כך, גם אם
במחיר עצום, מאפשר רפלקסיה ותרבות.
פרק ב' הוא הפרתו של פרק א', אך גם להפך: המיתוס האנדרוגיני
הוא המפתח לכלא הארכיטיפי הנוקשה של הציוויליזציה הגברית, וגשר
פנימי על פני ההפרדה החדה והמנכרת בין האני לזולתו, בין "גבר"
ל"אישה" ובין אדם לטבע.

הדגם האנדרוגיני הוא סופר-ארכיטיפ מאזן, המאפשר אמפתיה, השתנות
ומשחק ללא הדחקת הפרסונות של הנפש וללא החצנתה האגרסיבית של
הדחקה זו.

פוליטית ורעיונית הזרם המרכזי של היהדות דחה סינתזה כזו. שאלת
המינים הוכרעה בבראשית ב', ובכך קיבעה לדורות את המחשבה
היהודית כאתוס גברי ביסודו. השירה העברית הכלולה בקנון היהודי
של התנ"ך ממוקדת באופן עקבי ביותר במומנטום הירואי-מוסרי
ונמנעת בדרך-כלל מכל אסתטיזציה וארוטיזציה. שירות הניצחון,
הנבואה והמוסר עולות בקנה אחד עם האתוס הגברי לבדו, גם כאשר הן
מושרות בפי נשים כמרים או דבורה. היסודות המיתיים הפגאניים
השזורים בתהלים ובאיוב אינם חורגים מקו זה, שכן יסודות אלה
מוכנסים לפואטיקה זו בקונטקסט פולמי מוסווה, שתכליתו
התיאולוגית היא לעקרם, לשנותם ולאלפם. היוצאים האמיתיים מכלל
זה הם רק קינת דוד, שהארוס הבוקע ממנה הוא הומוארוטי במובהק,
ושיר השירים, שאכן כמעט ולא נכלל בקנון היהודי.