כשעוד היה תינוק בן יומו, כבר גנב האל הרמס את בקרו של אחיו
אפולון. באותו יום גם הספיק להמציא את הנבל ואת הבערת האש
באמצעות שפשופם של שני ענפים זה בזה. כדי לטשטש את עקבותיו
הוליך את הפרות הגנובות אחורה, ונעל סנדלים ענקיים כדי לעורר
את הרושם שאיזשהו מפלץ כביר גנב את העדר. כשהגיע אפולון לתבוע
את בקרו הכחיש הרמס כל קשר לעניין, ואף חזר על שקריו באוזני
זאוס, אבי האלים, שהתבקש לשפוט ביניהם. בסופו של עניין עשה
אותו זאוס לפטרונם של הסוחרים, הרמאים והגנבים, ואף מינה אותו
לשליחם של האלים.

אל נוכל ותחבולן לא יעלה על הדעת במחשבה המונותיאיסטית, אבל
טבעו וכישרונו המפוקפקים של הרמס אינם יוצאי דופן, וגם השימוש
בהם על חשבון אחיו דווקא הוא מוטיב החוזר בסיפורים נוספים.
הגיבור התחבולן הוא דמות אוניברסלית המופיעה באינספור תרבויות,
מסיביר ועד יוון, מאמריקה ועד אפריקה, במיתוסים, באפוסים
ובאגדות של עמים רבים. התחבולן מופיע כאל, כגיבור, ולעתים
קרובות יותר בדמויות בעלי חיים שונים, כמו השועל הערום ממשלי
החיות, הארנב המתעתע של המיתוסים האפריקניים או הקויוט הרמאי
של האינדיאנים. הגיבור התחבולן הוא דמות הפורעת את המוסר
המקובל, ומאופיינת תמיד בתושייה, בערמומיות, ולא פעם גם
ביכולות על טבעיות. בדומה להרמס או פרומתיאוס, גיבור התחבולה
הוא לא פעם גם גיבור תרבות המעניק לאנושות אש, חקלאות או
מכשירים וטכניקות שימושיות שונות. כמוהם, גם גיבורי תחבולה של
שירי העלילה בדרך כלל אינם זוכים לגנאי אלא לתהילה על מעשיהם.
הם מרמים, גונבים, נחלצים מכל צרה ומתגברים על אויביהם בכוח
תושייתם הבלתי נדלית. לקטגוריה זו שייכים בין השאר אודיסאוס
היווני, למניקן הפיני, וגם יעקב אבינו, שבו יהיה עיקר ענייננו
כאן. יעקב הוא גיבור תחבולן אופייני: צעיר ממולח שאינו בוחל
באמצעים, המוציא את הבכורה מידי אחיו הבכור וגוזל ממנו במרמה
את ברכת האב. גם בהמשך דרכו, בבית לבן דודו ובפגישתו עם אחיו
בשובו לכנען, תחבולותיו וכושר המצאתו הם נשקו העיקרי. מאזכורים
קטועים במקרא עצמו די ברור שעלילותיו כללו מחזור סיפורים רחב
בהרבה מזה המובא בנוסח שבידינו.

עלילות יעקב, ובפרט פרשת הבכורה והברכה, שייכות לרבדיו
הספרותיים הקדומים ביותר של המקרא, והשם יעקבאל מתועד כבר
בתעודות היקסוסיות מצריות מן המאה ה-18 לפנה"ס. סביר להניח
שזיהוים של יעקב עם ישראל, ושל עשו עם אדום הוא אנכרוניסטי,
ואין לו ולא כלום עם הרובד הקדום של הסיפור. זיהוי זה משקף
ומסביר מציאות מדינית של תקופת המלוכה, בעוד שדמויותיהם של
יעקב ועשו אינן מאפיינות כלל את עמי אדום וישראל ההיסטוריים.
האדומים לא היו ציידים נוודים ולמעשה לא נבדלו בתרבותם מבני
ישראל ושאר העמים העבריים הדרומיים. תחת זאת, ברור למדי
שדמויותיהם של האחים הן דמויות עלילה אפיות קדומות ביותר, וגם
שיוכם לתקופת האבות הוא בעייתי: העימות ביניהם מבטא ניגוד
אינטרסים בין ציידים לרועים, עימות שקדם בהרבה לתחרות בין
רועים לעובדי אדמה, המשתקפת בסיפור קין והבל. אולם פרשה זו היא
חוליה סיפורית עצמאית, ואפשר שקדמה גם לדמויות שאליהן שייך
אותה המקרא.
בספרו המהפכני "קדם וערב" מיקם ע.ג. חורון את מולדת העברים
הפרהיסטורית במרחב הסהרה הקדם-מדברי של צפון אפריקה, שממנו
נדדו מזרחה לעבר "ארץ הקדם" בעקבות שינויי האקלים והתייבשות
שטחי המרעה. אמנם סברותיו היו שנויות במחלוקת כבר עם פרסומיהן
הראשונים, וחוקרים בני זמננו עודם מרימים גבה ביחס לתזה זו,
שבהכרח אין לה סימוכין היסטוריים ישירים; עם זאת, הגם שקשה
לאשש את טענותיו של חורון באופן מדעי מספק, קשה מאוד גם
להפריכן. עיקרן מסתמך על ממצאים פילולוגיים ופרשנויות
טקסטואליות, שעליהם הייתי רוצה להוסיף כאן, ולו רק לתפארת
הסברה, גם את פרשת יעקב ועשו.
לשיטתו של חורון, תקופת האבות שייכת לגל חוזר של הגירה
אמורית-עברית ממסופוטמיה מערבה, ורוב החוקרים קבעו את זמנה לכל
המוקדם בסופו של האלף השלישי לפנה"ס. שבטי רועים אכן נדדו אז
באזור, אך כבר היו בו גם יישובי קבע שעסקו בחקלאות פרימיטיבית
ובמסחר. זהו הזמן לאגדות על האיכר הרשע שרוצח את הרועה הטוב,
ואילו לאגדה על רועה שמרמה צייד אין כל אחיזה היסטורית בתקופה
זו. לעומת זאת, ההתאמה בין העלילה המקראית לבין הדילמות
החברתיות והעולם התרבותי של יושבי הסהרה בתקופה הנזכרת סבירה
דיה: דמותו של עשו כ"איש יודע ציד" מעלה בדעת את תרבות הציידים
הלובית של ההולוקן התיכון (6000 עד 3000 לפנה"ס), ואילו דמותו
של יעקב, "איש תם יושב אוהלים" - את תרבות הרועים שהתפתחה
מצפון לה. ואמנם בשולי הסהרה, בקרב בני הסונינקה והפולבה, שגור
עדיין אפוס, שבאחד מפרקיו ניתן לראות גרסה חלופית של פרשת יעקב
ועשו.

במתכונתו הנוכחית מקורו של האפוס בממלכת גהאנה, ממלכתם
ההיסטורית של הסונינקה שנוסדה במאה ה-4 לספירה; אולם העלילות
עצמן שייכות לעידן הירואי קדום בהרבה, וכפי שמעידה היצירה, הן
עברו אל הסונינקה בירושה מהפאסה, אדוניהם לשעבר. בני הפאסה
זוהו עם הגאראמאנטים הנזכרים אצל הרודוטוס, שתרבותם הגיעה
לשיאה בסביבות 500 לפנה"ס. הם הגיעו לניז'ר העליון מן הצפון
בדרך הים ונלחמו מלחמה ממושכת באבותיהם של בני הפולבה והטוארג,
עד שהכניעו אותם. עלילות האפוס מספרות על מאבקים קדומים אלה,
ומשקפות מציאות היסטורית שקדמה להיווסדה של גהאנה באלף שנה לכל
הפחות. תארוך זה הוא יוצא דופן בקדמותו ביחס לשאר המיתוסים
והאפוסים של אפריקה, ועדיין אין בו אלא נקודת ציון כרונולוגית
שאיננה בהכרח נקודת ראשיתו של האפוס. האתוס ההירואי של מרבית
פרקי היצירה מזכיר יותר מכול את אתוס הלוחמים הברברי, ואכן
מעלה בדעת מקור צפוני וקדום עוד יותר. ככלל, מסורות שבעל פה
נדדו עם עמיהן בנתיבי מרעה, מסחר וכיבוש, הותאמו לזמנים
ולתנאים משתנים, אומצו מתרבות לתרבות, ספחו יסודות חדשים, ולא
פעם שימרו גרעיני עלילה עתיקים בהרבה מן התרבות שבה סופרו.
מקורותיה וזמנה של העלילה הצפון אפריקאית לוטים אפוא בערפל
בדיוק כמו אלה של עלילת יעקב המקראית, שאפשר שקדמה לתקופת
האבות בדורות רבים. להלן, לאו דווקא על מנת להמשיך ולאשש את
התזה של חורון, אלא מתוך עניין בטקסט עצמו, ברצוני להציע קריאה
השוואתית של עלילת יעקב ו'עלילת לגארה'.

עלילת יעקב שגדומ

1 "ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם ויושב
אוהלים. ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב"
(כה 28-27). "ויהי כי זקן יצחק, ותכהינה עיניו מראות." (כז
1).

2 "ויקרא את עשו בנו הגדול, ויאמר אליו, 'בני', ויאמר אליו,
'הנני'. ויאמר 'הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי. ועתה שא נא
כליך, תליך וקשתך, וצא השדה וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר
אהבתי, והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות'. ורבקה
שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו." (כז 5-1)

3 "וילך עשו השדה לצוד ציד ולהביא. ורבקה אמרה אל יעקב בנה
לאמור: 'הנה שמעתי את יצחק אביך מדבר אל עשו אחיך לאמור,
'הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה, ואברכך לפני יהוה לפני
מותי.' ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך: לך נא אל הצאן
וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר
אהב. והבאת לאביך ואכל, בעבור אשר יברכך לפני מותו'. ויאמר
יעקב אל רבקה אמו: 'הן עשו אחי איש שעיר, ואני איש חלק. אולי
ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע, והבאתי עלי קללה ולא ברכה'.
ותאמר לו אמו: 'עלי קללתך, בני, אך שמע בקולי ולך קח לי'.
וילך ויקח ויבא לאמו, ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו. ותקח
רבקה את בגדי עשו בנה הגדול, החמודות אשר איתה בבית, ותלבש את
יעקב בנה הקטן. ואת עורות העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת
צוואריו. ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה".

4 "ויבוא אל אביו ויאמר, 'אבי', ויאמר: 'הנני. מי אתה בני?'.
ויאמר יעקב אל אביו: 'אנוכי עשו בכורך. עשיתי כאשר דיברת אלי.
קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך'. ויאמר יצחק אל
בנו: 'מה זה מיהרת למצוא, בני?'. ויאמר: 'כי הקרה יהוה אלוהיך
לפני'. ויאמר יצחק אל יעקב: 'גשה נא ואמושך, בני, האתה זה בני
עשו, אם לא?' וייגש יעקב אל יצחק אביו. וימושהו, ויאמר: 'הקול
קול יעקב, והידיים ידי עשו'. ולא הכירו, כי היו ידיו כידי עשו
אחיו שעירות, ויברכהו. ויאמר: 'אתה זה בני עשו?' ויאמר: 'אני'.
ויאמר, 'הגישה לי ואוכלה מציד בני למען תברכך נפשי. ויגש לו,
ויאכל, ויבא לו יין, וישת. ויאמר אליו יצחק אביו: 'גשה נא ושקה
לי, בני'. וייגש ויישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו ויאמר:
ראה, ריח בני כריח שדה אשר בירכו יהוה.'" (שם 21-18)

5 [יצחק מברך את יעקב בכל שפע ועושר, ונותן לו שלטון על כל
אחיו.]

6 "ויהי כאשר כילה יצחק לברך את יעקב, ויהי אך יצוא יצא יעקב
מאת פני יצחק אביו, ועשו אחיו בא מצידו. ויעש גם הוא מטעמים
ויבא לאביו. ויאמר לאביו: 'יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור
תברכני נפשך'. ויאמר לו יצחק אביו, 'מי אתה?' ויאמר: 'אני בנך
בכורך, עשו'. ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, ויאמר: 'מי אפוא
הוא הצד ציד, ויבא לי, ואוכל מכל בטרם תבוא? ואברכהו, גם ברוך
יהיה'. כשמוע עשו את דברי אביו, ויצעק צעקה גדולה ומרה עד
מאוד. ויאמר לאביו: 'ברכני גם אני, אבי!' ויאמר: בא אחיך במרמה
ולקח ברכתך'. (שם 35-30)

7 "ויאמר: 'הלא אצלת לי ברכה?' ויען יצחק ויאמר לעשו: 'הן גביר
שמתיו לך, ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, ודגן ותירוש סמכתיו;
ולכה אפוא. מה אעשה, בני?' ויאמר עשו אל אביו: 'הברכה אחת היא
לך, אבי? ברכני גם אני, אבי!' ויישא עשו קולו ויבך. ויען יצחק
אביו ויאמר אליו: 'הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל.
ועל חרבך תחיה, ואת אחיך תעבוד. והיה כאשר תריד, ופרקת עולו
מעל צווארך'." (שם 40-36)

עלילת לגארה

1 "למאמה דינגה היה עבד שגדל איתו מאז ילדותו. שבעה בנים היו
למאמה דינגה. ששת בניו הגדולים נהגו בעבד בגסות, אך האב, שהיה
עיוור מרוב זקנה, לא ראה זאת. כשהעבד בא לקרוא לבכור לסעוד עם
אביו, העלם בעט בו, וכך עשו גם הבנים האחרים, ורק הצעיר שבהם
נהג לברך את העבד לשלום. בכל פעם שעזבו הבנים את חדרם היה
הבכור ממלא את פיו במים ויורק אותם על הזקן. הבן השני היה מנער
מידיו את מי הרחצה על העבד. רק הצעיר היה נותן לזקן מלוא הקומץ
אוכל.
מאמה דינגה היה עיוור. הוא הכיר את בנו בכורו על פי זרועו
השעירה שצמיד ברזל קישט אותה. מאמה דינגה נהג ללטף את זרוע
בנו, לרחרח את גלימתו; כך היה מזהה אותו".

2 "ערב אחד, כשפנה אל משכבו, חש מאמה דינגה שקרב זמנו למות.
הוא קרא אליו את עבדו, את משרתו הזקן והנאמן, ואמר: 'לך וקרא
לבני הבכור. אני חש שמותי קרב, וברצוני לספר לו מה שראוי כי
יידע. אמור לו לבוא אחרי חצות".

3 "העבד הלך לחפש את הבן הבכור. כשנכנס לביתו של הבכור וביקש
לדבר איתו, העלם בעט בו. כך אירע לו תמיד מידם של ששת הבנים
הגדולים. רק הצעיר נתן לו תמיד אוכל. לכן הלך הזקן אל לגארה,
הבן הצעיר, ואמר: 'האם תוכל לשאול את חלוקו וצמידו של אחיך
הבכור?' לגארה אמר: 'כן, אני יכול לעשות זאת'. הזקן המשיך:
'אביך עיוור. הוא אינו יכול עוד לראות. כדי לזהות את אחיך, הוא
מלטף את זרועו וצמידו, ומריח את גלימתו. אביך ימות בקרוב. הוא
שלח אותי לקרוא לבנו הבכור. אבל אחיך הגדולים תמיד נהגו בי
בגסות. לכן, במקומו אביא אליו אותך.'
מיד טבח ללגארה עז, פשט את עורה, ואת העור פרש על זרועו, כדי
שתהיה חזקה ושעירה למגע כזרועו של אחיו. אז הלך אל אחיו הגדול
ואמר: 'השאל נא לי את גלימתך ואת הצמיד שעל זרועך. אני הולך
להיפגש עם אדם שחייב לי דבר מה.' האח הבכור ענה: 'אם אינך יכול
לגבות את חובותיך בלי גלימתי וצמידי - קח אותם. לך אל אשתי, שם
בבית ההוא, והיא תיתן לך אותם'. לגארה הלך לשם, קיבל את הצמיד
ואת הגלימה, ולבש אותם".

4 "בחצות הלילה נפגש לגארה עם העבד הזקן. העבד הוביל אותו אל
המלך מאמה דינגה, ואמר: 'הנה בנך בכורך'. אצבעותיו של המלך
הזקן גלשו על פני זרועו של הצעיר. הן חשו שהיד הייתה שעירה
וקשה. הן חשו בצמיד. הזקן אחז בגלימתו של הצעיר וקירב אותה
לאפו. הוא הריח שהייתה זו גלימתו של בנו הבכור. מאמה דינגה
חייך ואמר: 'אכן, אמת הדבר'.

5 [מאמה דינגה מגלה ללגארה את מקומם של תשעה כדי קסם, שהשוטף
עצמו במימיהם ילמד להבין את שפת השדים, החיות והציפורים. כך
יוכל לגלות את מקומה של ממלכה אבודה, ולמלוך בה. לגארה עושה
כדבריו.]

6 "למחרת נאספו שאר בניו של מאמה דינגה אל אביהם לסעודת הבוקר.
כשהגיע הבן הבכור שאל אותו מאמה דינגה, 'האם עשית כפי שאמרתי
לך?' הבכור שאל, 'מה אמרת לי, ומתי?' מאמה דינגה אמר: 'אתמול
בלילה קראתי לך לבוא אלי, וסיפרתי לך דבר-מה'. הבכור אמר: 'אבל
מעולם לא דיברתי איתך אתמול בלילה!' אז אמר המשרת הזקן והנאמן
למלך: 'אתמול בלילה לא דיברת עם בנך הבכור, אלא עם הצעיר. שלחת
אותי לקרוא לבנך הגדול, אבל במקום לקרוא לו, קראתי לצעיר. ששת
בניך הגדולים נוהגים בי תמיד בגסות, והם חסרי ערך. אילו מצא
בנך הבכור את הממלכה האבודה, בלי ספק היה שב וגורם לאובדנה.
ועכשיו, אם עליך להמית אותי, המת - כי בי האשמה'."

7 "אז אמר מאמה דינגה לבנו: 'בני בכורי, לא תהיה מלך. כבר נתתי
כל מה שהיה לי לאחיך הצעיר. היעשה אפוא לקוסם, ולמד איך לבקש
גשם מן האל. כשתוכל להוריד גשם, יבואו אליך האנשים, ויהיה בידך
כוח'."

הדמיון בין העלילות מזדקר לעין, אך על מנת לעמוד באופן בהיר
יותר על מידת ההקבלה ביניהן, ברצוני לבחון כאן את מבנה העלילות
ואת התפתחותן כסדרה של מהלכים קבועים. כבר אריסטו הגדיר את
המיתוס הגדרה מבנית, הפוסחת על הדמויות ורואה אותו כ'צירוף
פעולות' הכולל ראשית, מהפך וסיום; הגדרה זו היא עדיין עקרונית
יותר מאשר שימושית, שכן החלוקה האריסטוטלית היא כללית ביותר,
ולמעשה מתאימה לכל עלילה שהיא. באופן אחר, דומני שגם מתודות
מודרניות, ובראשן הסטרוקטורליזם בשיטת לוי שטראוס, משתמשות
בעלילה יותר מאשר הן משמשות אותה, ולא פעם מעלות בחכתן תמות
אוניברסליות שכבודן אמנם במקומן, אבל הן זונחות את הייחוד
העלילתי, שהוא לענייננו העיקר. לעומת אלה, החוקר הרוסי
ולאדימיר פרופ הציע כבר ב-1928 מתודה סטרוקטורליסטית שעשויה
לשמשנו כאן: הוא הציע ניתוח מבני של אגדות-עם על בסיס מספר
פונקציות קבועות, וטען שפונקציות אלה הן המקיימות את רצף
העלילה, בלי קשר לזהותם המשתנה של הגיבורים.

המוטיב של הצעיר המשיג יתרון על אחיו הבכור (או אחיו הגדולים)
מוכר לנו מאגדות עם רבות: האב הזקן שולח את בניו למשימה כלשהי.
הבנים הגדולים והרעים נכשלים, וקורה להם אסון. הצעיר, בזכות
טוב לבו, זוכה בידע הנחוץ על מנת להשלים את המשימה בהצלחה
(בעזרתם של בעלי חיים, גמד או פיה טובה). הוא משלים את המשימה,
וזוכה בירושה. עלילות יעקב ולגארה הן בבירור פיתוח של אותו
מוטיב עצמו, אך כוללות גם מרכיבים חשובים נוספים. כדי לעמוד
במהירות על ההבדלים איעזר כאן לרגע באלן דנדס, שצמצם את מספר
הפונקציות של פרופ, והעמידן על ארבע בלבד:
1.חולשה - התחזקות; 2. משימה - ביצוע; 3. מזימה -הונאה; 4.
פגיעה - תוצאה - מנוסה.

זוהי אמנם שיטת ניתוח רדוקטיבית מן הסוג שביקרתי לעיל, אך היא
מאפשרת לנו להבחין מיד בשוני: רק פונקציות 1 ו-2 מתקיימות
באגדות העם מסוג 'המלך ושלושת בניו', בעוד שכל הארבע מתקיימות
בעלילות יעקב ולגארה. במילים אחרות, השוני בין אלה לאלה הוא
בדיוק בהיעדרה או בנוכחותה של דמות 'הגיבור התחבולן' עם
ההתפתחות העלילתית המתחייבת ממנה. כל הפונקציות הללו מתקיימות
גם בעלילותיהם של הרמס או של לוקי הסקנדינבי, ובאופן הדוק פחות
גם בעלילות תחבולה שאין בהן ריב אחים, כמו למשל בעלילת
פרומתיאוס. לפנינו אפוא דגם טיפוסי, אך בחינה של הדגם באופן
פרטני יותר היא שמגלה ביתר שאת את מידת הדמיון המפתיעה בין
עלילות יעקב ולגארה. אנסה אם כן להעמיד כאן את העלילות כסדרת
פעולות פשוטה זו מול זו:

עלילת יעקב

1 לאב יש שני בנים. הבן הבכור צייד, והצעיר - רועה. האב אוהב
את הבכור, והאם את הצעיר. האב הזקן מתעוור.

2 האב חש שמותו קרוב, וקורא לבנו הבכור. הוא מצווה עליו לצוד
ולהכין לו מטעמים, ומבטיח לתת לו את ברכתו. האם שומעת את דברי
האב אל הבכור.

3 הבכור הולך לצוד. האם מייעצת לבן הצעיר להתחפש לאחיו ולזכות
בברכה. האם לוקחת עליה את האשמה. היא מורה לו להביא לה שני
גדיי עזים, טובחת אותם, ומכינה מהם מטעמים. היא מלבישה את
עורות הגדיים על זרועות הבן הצעיר, ומלבישה אותו בבגדי אחיו.

4 הבן הצעיר בא אל אביו ומציג את עצמו כבן הבכור. האב מוודא את
זהותו: הוא ממשש אותו ומריח אותו. הוא תמה על קולו, אך הוא
אוכל מידיו.

5 האב מעניק לבנו הצעיר את הברכה, ואתה את השלטון.

6 הבכור חוזר ומביא מטעמים לאביו. הבן והאב מגלים את התרמית.

7 הבן הבכור מבקש ברכה חלופית. האב אינו יכול לחזור בו מן הכוח
והשלטון שנתן לצעיר. הוא מעניק לבכור ברכה אחרת, ירודה יותר.

עלילת לגארה

1 לאב יש שבעה בנים ועבד זקן: הבכור ושאר הבנים הגדולים רעים
אל העבד, והצעיר - טוב. האב הזקן מתעוור. הוא מזהה את הבכור על
פי זרועו השעירה, צמידו וריח גלימתו.

2 האב חש שמותו קרוב, ומצווה על העבד לקרוא לבנו הבכור. הוא
מבטיח לספר לו את סודו.

3 העבד פונה אל הבכור, מושפל, והולך אל הבן הצעיר. העבד מייעץ
לבן הצעיר להתחפש לאחיו ולזכות בסוד. הוא מורה לו לשאול מאחיו
את צמידו וגלימתו. הבן הצעיר טובח עז ולובש את עורה על זרועו.
הוא משיג מידי אחיו את הצמיד והגלימה ולובש אותם.

4 הבן הצעיר בא אל אביו והעבד מציג אותו כבן הבכור. האב מוודא
את זהותו: הוא ממשש אותו ומריח אותו.

5 האב מעניק לבנו הצעיר את הידע הסודי, ואתו את השלטון.

6 הבכור ושאר הבנים סועדים עם האב. הבן והאב מגלים את התרמית.
העבד לוקח את האשמה עליו.

7 האב אינו יכול לחזור בו מן הכוח והשלטון שנתן לצעיר. הוא
מעניק לבכור ידע אחר, ירוד יותר.


ביתר תמצות, ניתן להעמיד את הסיפור כולו על המהלכים הבאים:

1. האב הזקן עומד להעביר את שלטונו ליורש.
2. הבכור מועדף על הצעיר וחזק ממנו.
3. התערבותו של בעל ברית מזכה את הצעיר ביתרון.
4. בעל הברית רוקם מזימה.
5. הצעיר עומד בעזרתו במשימה הנדרשת (הכנת מטעמים לאב; השגת
גלימתו וצמידו של הבכור).
6. הצעיר מרמה את האב.
7. הצעיר זוכה בחלקו של הבכור.
8. הבכור נאלץ לקבל את חלקו של הצעיר.

דומני שבבחינה כזו של מהלכי הסיפור, הדמיון בעלילות יעקב
ולגארה מציב אותן במובהק כגרסאות חליפיות של אותו מבנה ושל
אותו רצף פעולות עצמו. גם אם יש עניין לא מועט בהדגשים השונים
של גרסאות אלה, ההבדלים קלים ואינם יכולים לטשטש את זהותם
הפונקציונאלית: יעקב או לגארה, יצחק או מאמה דינגה - העלילה
היא בבסיסה אותה עלילה. יתרה מזאת, אין זו רק אותה גברת אלא
במידה רבה גם כמעט אותה אדרת. לא רק המבנה אלא גם המוטיבים
הנראטיביים הקשורים במזימה ובתרמית מדהימים בזהותם: האב
העיוור, האח השעיר והאח החלק, השימוש בעורות העזים ובבגדי האח
הבכור, הזיהוי באמצעות מישוש וריח, ולבסוף 'פרס התנחומים'
הניתן לבכור.
איני חושב שאפשר לתלות את הדמיון המדהים בין העלילות בצירוף
מקרים, וההשלכות המחקריות לכך הן עשירות מכדי למצותן כאן. עם
זאת, דומני שבחינתם של ההבדלים ביניהן מעניינת לא פחות. למרות
הדמיון, בהשוואה אחרונה העלילות עצמן מאופיינות בהדגשים
אסתטיים ואתיים שונים, המתבטאים במתח הנראטיבי, בדיאלוגים
ובעיצוב הדמויות.
הנראטיב בעלילת יעקב הוא אינטנסיבי יותר, ואוצר מתחים
פסיכולוגיים רבים יותר: הניגוד שבין שני התאומים מועצם באמצעות
הניגוד שבין האם והאב, המבכרים את האחד על האחר; האם נוטלת את
האשמה בתגובה על פחדו של הבן מן המעשה; האמצעים שנוקט האב
לווידוא זהותו של הבן נצפים על ידי האם, אך אינם ידועים מראש
לקורא; הדיאלוג בין האב החשדן לבן המתחזה מורחב עד למלוא
ביטויו הדרמטי, ולבסוף גם הדיאלוג בין האב לבן המרומה יוצר שיא
נוסף שאינו נופל מן הראשון.
אולם משמעותם של הבדלים אלה אינה מסתכמת במישור האסתטי: בעלילת
לגארה החזרות התכופות והגילוי מראש של אמצעי הזיהוי שינקוט
האב, מורידים מן המתח הנראטיבי, אך בו בזמן מעידים על קרבתה של
העלילה למסורת הקדומה יותר של הסיפור שבעל פה. במסורת זו לא
הייתה ליסוד ההפתעה חשיבות דומה לזו שהביא עמו הסיפור הכתוב,
והזמרים השמיעו את הסיפור שוב ושוב בפני קהל שהכיר אותו על
בוריו. בהשוואה לכך, אפשר שבעלילת יעקב ניכרים יותר עקבותיהם
של עריכה ועיבוד ספרותי מאוחר יותר.
הוא הדין בפיתוחן הנראטיבי של השלכות המעשה. זעמו של הבכור
ובריחתו של הצעיר מפותחים בעלילת יעקב, וממותנים ביותר בעלילת
לגארה; אולם דווקא קיומו של המוטיב באופן מוחלש גם בעלילת
לגארה מעיד על בחירה נראטיבית שטעמה עמה. שתי העלילות משמשות
פרק במסגרות סיפוריות רחבות יותר, שהקשריהן וטבען שונה בעליל:
לאחר שזכה בברכת אביו, עלילת יעקב נמשכת בחרן, הרפתקה
חדשה-ישנה שבקוויה הכלליים אינה אלא וריאציה נוספת של הקודמת
(עם אותם ארבעה מהלכים בסיסיים של חולשה-התחזקות, משימה-ביצוע,
מזימה-הונאה, ופגיעה-תוצאה-מנוסה); לעומת זאת, לאחר שלגארה זכה
בסודו של אביו, הוא הופך לגיבור רב עוצמה שאינו נמצא עוד בעמדת
נחיתות.
גם מבחינה מוסרית העלילות מתפתחות באופן שונה בתכלית. לגארה
הוא גיבור תחבולה קלאסי שקל לאהוב אותו. הוא זוכה בסיועו של
העבד בזכות הנדיבות והכבוד שהוא נוהג בו, ואילו אחיו מאבד את
בכורתו בגלל רוע לבו. לגארה מוצג לא רק כאדם טוב, אלא גם כאמיץ
ובעל תושייה: הוא אינו חושש מן המעשה ואינו מבקש מפלט מנשיאה
בתוצאותיו. הוא מתכנן ומבצע בעצמו את המשימה, החל בתחבולת עור
העז, וכלה בהשגת הצמיד והגלימה מאחיו. הוא אינו מוציא דבר שקר
מפיו, אלא מניח לאביו ללכת שולל אחרי דברי העבד. ולבסוף, הידע
שהוא מקבל מאביו אינו אלא צעד ראשון במשימה חדשה שהוא עומד בה
בהצלחה, ומביא בכך גאולה לשבט כולו.
לעומת זאת, עשו אינו מצטייר כאדם רע, אלא כאיש יצרי ופשוט,
ואילו יעקב זוכה בסיועה של אמו לא בזכות סגולה מוסרית כלשהי
אלא מתוך העדפה שרירותית. בהשוואה לדמותו של לגארה, מתחדדת עוד
יותר דמותו של יעקב כאיש חלש, ערמומי ושפל: לאחר שכבר ניצל את
חולשת אחיו וקנה ממנו את הבכורה, הוא אינו נרתע מפני התרמית
שזוממת אמו, אלא רק חושש מפני תוצאותיו האפשריות של כישלון
המעשה. יעקב אף אינו נרתע מן העובדה שאמו לוקחת על עצמה את
העונש העלול לבוא עליו, אלא רק אוזר מכך אומץ. גם אז, הוא אינו
אלא משתף פעולה פסיבי, שאינו נוטל חלק בתכנון, וכל חלקו בהכנות
מסתכם במילוי הוראותיה של אמו. הוא משקר לאביו במישרין הן ביחס
לזהותו והן ביחס לציד שצד כביכול, ועומד בכל חקירותיו במצח
נחושה.
עבדו הזקן של מאמה דינגה ניצב גם הוא על קרקע מוסרית איתנה מזו
של רבקה. הוא מנסה למלא את פקודת אדונו, אך נדחה. הוא אינו
פועל בשרירות, אלא גומל על עוול בעוול ועל נדיבות בנדיבות.
מעשהו מוסבר דווקא בנאמנותו, שכן בהוליכו את אדונו שולל הוא
למעשה דורש את טובתו ואת טובת הכלל. לבסוף, הוא מגלה אומץ,
וברגע הקריטי נוטל על עצמו את האחריות תוך סיכון חייו שלו.
לגארה זוכה אפוא בנסיבות מקלות, ובהמשך עלילותיו ממשיכות
תחבולותיו לשמש את טובת הכלל בלי לפגוע באיש. אולם הפרת אמונים
ותרמית הן מעשים כבדי משקל בכל תרבות, ואילו המרככים המוסריים
הנ"ל מפוגגים מעלילת לגארה את המתח האתי בקלות רבה מדי.
ההימנעות מן הדרמה המוסרית גובה את מחירה מעלילת לגארה בעצם
עיצובן הפשטני והסטריאוטיפי יותר של הדמויות; לעומת זאת עלילת
יעקב בונה דמות מורכבת ורבת ניגודים בדיוק משום שהיא מותירה את
המתח האתי בלתי פתור, וגובה מגיבורה את מחיר המעשה. בהמשך
הרפתקותיהם נדרשים גם יעקב וגם לגארה לתושייה ולערמה, אך בעוד
שלגארה נוחל ניצחון שלם ויוצא עתה למשימה הירואית חדשה, עלילת
יעקב מתגלה גם בהמשכה כדרמה מוסרית. הוא נענש בייסורי כפרה,
ודווקא תוכנית המילוט של אמו היא שמביאה עליו סבל. הוא בורח
בעצתה צפונה, אל לבן אחיה, אך הלה מתגלה כנוכל שאינו נופל
במזימותיו מאחותו ומבנה. יעקב, הגיבור התחבולן, הוא הנופל הפעם
קורבן למרמה ולניצול. הוא אמנם משיב בתחבולה משלו וזוכה ברכושו
של לבן, אך אין בכך לטשטש את האיזון המוסרי שמהלך המאורעות
מכונן מכאן והלאה. ערמתו של יעקב שבה ומסכנת אותו, ובסופו של
דבר הוא נאלץ לשוב ולברוח. הישנותה של התבנית נמנעת רק
בהתערבות אלוהית, ושלוש בריתות - עם לבן, עם המלאך ועם עשו -
חותמות את הפרשה ומעבירות את העלילה הלאה, אל דור הבנים.
בהשוואה אחרונה, נראה שפרשת לגארה ואחיו שייכת לשלב גולמי יותר
של מסורת הסיפור, בעוד שרצף העלילה המקראי הוא פרי עיבוד
ועריכה משוכללים למדי. לגארה, כתחבולן אמיתי, משאיר מאחוריו את
פרשת התרמית כאילו לא קרה דבר. הוא מצטייד בידע השמור לבכור,
פונה לחפש תוף קסם שבעזרתו יזכה בממלכה האבודה, ולאחר שמצא
אותה הוא מגיע לעסקה עם נחש המוריד גשמי זהב על העיר. קל לראות
שמכלול עלילות לגארה הוא רצף פשוט של 'ערמת סיפורים' שאינם
תלויים זה בזה. פרשת לגארה ואחיו היא חוליה סיפורית עצמאית,
ומלבד תוצאתה המעשית - זכייתו של הגיבור בידע סודי - אין לפרשה
שום השלכות וקשרים פנימיים עם המשך קורותיו של לגארה. מוטיב
הצעיר התחבולן מתחיל ומסתיים בפרשה זו, ואינו מנוצל לעיצוב
ולעיבוד של מכלול העלילה.

פיתוחה של עלילת יעקב יוצא דופן לא רק במימד המוסרי שבו, אלא
גם במורכבותו ובדחיסותו הנראטיבית, ועל מנת להיווכח בכך, די אם
נבחן את האופן שבו פרשת הבכורה משתלבת בפרשה שאחריה, לא כחוליה
מודולרית, אלא כמרכיב במכלול דיאלקטי. סביר להניח שהדמיון בין
פרשת עשו לפרשת לבן הוא שהזמין את צירופן זו לזו בעריכה
המקראית, אך אין זה צירוף 'טכני'. העושר הנראטיבי שהושג
בשילובן מדבר בעד עצמו, וגם אם 'האגדה על רועה שמרמה צייד'
סופחה לעלילות יעקב מתוך רובד אפי קדום יותר, קשה שלא להתפעל
מן התוצאה. צירוף הפרשות יוצר קומפוזיציה מורכבת ומשלים ריבוע
סימטרי של גיבורי תחבולה: שתי נשים ושני גברים, אח ואחות, בן
ובת. רבקה מסייעת לבנה הצעיר, ואילו לבן אחיה מסייע לבתו
הבכורה; יעקב מרמה את יצחק, ורחל - את לבן. בהצלבה בין שני
הדורות, יחסה של רבקה ליעקב עומד בניגוד ליחסו של אחיה אליו.
גם נשותיו של יעקב אינן רק נקודת התורפה שלו, אלא משמשות גם
תמונה ראי הפוכה ליחסיו עם אחיו הבכור. יעקב, הבן הצעיר, מבקש
לשאת את הבת הצעירה, אך מקבל את הבכורה תחילה; וכמו על מנת
להשלים את הסימטריה, הבת הצעירה היא זו שגונבת אל אלילי הבית,
וכיעקב בשעתו, גם מרמה את אביה.

בהמשך, השוואה טקסטואלית של הפרשות העוסקות בבני יעקב מלמדת
שגם מקורן של אלה אינו אחיד, וכי קרוב לוודאי שחלקן היו חוליות
סיפוריות עצמאיות, וחלקן נוצרו במהלך עיבוד הרצף. אולם בדומה
לקודמותיהן גם פרשות אלה משולבות במכלול ביד אמן, והופכות
לאיבריה של שלמות אורגנית אחת. מוטיב הבן-הצעיר-העולה-לגדולה
מתגלגל בהן הלאה עד שמעגל העלילה חוזר בסופו אל ראשיתו, ופרשת
יוסף ואחיו חותמת גם את פרשת יעקב ועשו. הפעם האחים הגדולים הם
הגוברים בתחילה על הצעיר, והם אלה המרמים את האב; אולם בסופו
של דבר ידו של הצעיר היא על העליונה, והאב מעביר אליו ביודעין
את זכויות הבכורה. הוא מוריש ליוסף את חלקו של הבכור "שכם אחד
על אחיו", ובכך מקבלות זכויות הבכורה של יעקב עצמו מעין
ריהביליטציה פואטית. גם המעמד הכאוב של ברכת יצחק זוכה
בווריאציה מתקנת ובצידוק שלאחר מעשה בברכת יעקב לאפרים ומנשה:
זקן ועיוור כאביו בשעתו, יעקב מקדים את הצעיר לבכור, אך משנוכח
בטעותו הוא דבק בה מתוך אמונה שיד האל היא שהנחתה את ידו.