לפעמים פשוט בא לי לזרוק את הרימון.
או פשוט להפיל אותו לידי.
לספור את השניות.
להתפוצץ עם הרסיסים.
כואב לי עכשיו, ככה שאני לא ארגיש את הפיצוץ, לא ארגיש יותר
כאב.
חלקי גופי יתפרסו במרחקים גדולים אחד מהשני.
אני סופסוף אוכל להיות בהרבה מקומות בוא זמנית.
זו הדרך.
הכל יפתר.
אני אוכל להיות איתו.
אני אוכל להיות קרובה אליו.
מתעבת את המרחק האינסופי הזה שאני מרגישה בנצחיות של הימים
שלנו בנפרד.
אני רוצה לראות אותו מתעורר, לדעת שהוא מאושר.
אני רוצה את זה נורמלי.
תמיד חפשתי היגיון.
הפעם בחרתי בלשרוד.
כי עם המרחק מתווסף לו הגעגוע.