"היי," הוא אמר בקול עמוק ושקט, כשהוא מביט לתוך עינייה.
"היי," אמרה לו בחזרה כשהיא מחייכת.
הוא חייך קלות עם העיניים והמשיך להביט לתוך עינייה. היא
הרגישה שהמבטים שלהם כאילו נקשרו ואי אפשר להפרידם. כאילו איזה
כוח מחזיק אותם.
המבט שלו היה מלא רוגע וביטחון. כאילו אומר "אני לא צריך מילים
בשבילך, המבט שלי יכול להגיד לך הכל."
סערת רגשות התחילה לסחוף אותה, ככל שהיא הסתכלה יותר לתוך
עייניו. קודם מבוכה, לאחר מכן שמחה של תינוק ושוב מבוכה,
פרפרים בבטן, הכל התחיל להתהפך. היא לא הבינה למה זה קורה, היא
הרי רואה אותו בפעם הראשונה בחייה. איך הוא עושה בשניות
בודדות, את מה שאף אחד ממחזריה לא היה מצליח לעשות במשך
חודשים.
"הצווארון שלך," הוא אמר בחיוך. "הוא טיפה התעקם".
"כן.. זה, אה.. זה תמיד קורה," היא ניסתה למלמל משהו, אבל
המחשבות לא הצליחו להסתדר.
"בואי אני אעזור לך לסדר את זה," הוא נגע בעדינות בבגדיה וסידר
את הצווארון. "עכשיו זה בסדר," הוא שוב חייך.
היא רצתה להגיד משהו אבל לא הצליחה הפעם להוציא אפילו כמה
מילים. רק אנחה נפלטה מפיה והיד שלה זזה מעצמה כאילו לסדר עוד
משהו בבגדים.
"אני רואה שאת צריכה זמן לחזור לעצמך, אולי כוס יין או רק
אמבטיה חמה," נראה כאילו הוא עוזר לה להתאושש, "אני אשמח לראות
אותך יותר מאוחר השבוע," הוא הושיט לה את הפלאפון שלו. היא
רשמה את מספרה והחזירה לו את המכשיר.
צלצול - ניתוק. שוב חיוך וברגע הבא הוא נעלם מאחורי פינת
הרחוב. רק הדמות הדמיונית שלו נשארה מרחפת מול עינייה עוד כמה
שניות באוויר.