כשאיתי ראה את נורית, הוא ידע שהיא האחת. היו לה עיניים כהות
ופנים צחורות, ושיער שחור ארוך מאוד, שליטף את גבה בעת שהלכה.
הוא היה עושה כל מיני דברים מצחיקים לידה, כמו אז, בהפסקה
ההיא, כשהוא סוף סוף אזר אומץ להזמין אותה לסרט, ושפך על עצמו
את הקולה כשדיבר. נורית צחקה כל כך יפה, שלא היה אכפת לו לעשות
מעצמו צחוק שוב ושוב. הוא לא הספיק להזמין אותה אז, כי הוא הלך
לשטוף את הקולה מהחולצה ואז כבר נגמרה ההפסקה. היו עוד כמה
מקרים, כמו הפעם ההיא שיצא לו קול גבוה, וגם פעם אחת שהוא נפל
ממש מולה. נורית צחקה כמו מוזיקה, והסומק שהתפשט בלחיו של איתי
גרם לו להשפיל מבט וללכת.  

באסיפת ההורים הוא ישב על מדרגות הכניסה וחיכה לאימא שלו שתגיע
מהעבודה. הוא זמזם לעצמו שיר של פרל ג'אם, להקה מעולה ששרה את
מה שהוא מרגיש. "פרל ג'אם, נכון?" הוא שמע את נורית מאחוריו.
"כן.." הוא גמגם בחיוך. נורית התיישבה לידו. השיער שלה התנופף
על הפנים שלה ועל הכתפיים שלה ועל הגב שלה. היא הייתה כל כך
יפה. היא הסיטה אותו מהפנים ואמרה בחיוך "תמשיך, למה הפסקת?
אני אוהבת את השיר הזה." איתי חייך והמשיך לשיר. נורית הצטרפה
אליו. בחיים הוא לא אהב מישהי ככה, כמו באותו רגע שהיא שרה
איתו.

אימא של איתי הגיעה. "שלום חמוד. קדימה, בוא נעלה." איתי לא
אהב שאימא שלו קוראת לו חמוד ליד אנשים, בטח שלא ליד נורית.
הוא כבר בן 17 וחצי, לעזאזל. הוא נפרד מנורית בעל כורחו ועלה
אל המורה עם אימא שלו. "התקשרת לאיציק?" "לא". "למה לא? אתה לא
יכול לדעת. גם אני בטסט שלי לא חניתי טוב בעליה. תתקשר, נו.
הנה, קח את הפלאפון שלי ותתקשר. יאללה." איתי התקשר לאיציק.
הוא עבר. איזה יום נהדר. לא איכפת לו מה המורה תגיד עליו
עכשיו. אימא שלו חיבקה אותו ואמרה "כשנחזור הביתה, פנקייקים
עליי. אין כמוך, חמוד שלי". לא היה אף אחד ששמע מה אימא שלו
אמרה, אז איתי הסכים להיות חמוד. הם נכנסו אל החדר מחובקים
ומחויכים.

יום למחרת, כל החברים של איתי דיברו על זה שהוא הראשון שהוציא
רישיון. נורית התקרבה אליו. איתי הרגיש את החום בלחיים שלו.
הוא החליט לא להשפיל את המבט הפעם. הוא לא עשה שום דבר מצחיק.
"מזל טוב", נורית אמרה בקול מתוק. "תודה". "גם אני ניגשת לטסט
בשבוע הבא. הלוואי שאני אעבור". "את בטוח תעברי, מה". איתי לא
מצא את המילים הנכונות. "אני מקווה. איזה כיף יהיה לא להיות
תלויה בהורים שלי שייקחו אותי ממקום למקום." "כן", הוא כחכך
בגרונו,"אני למשל רוצה לצאת לסרט ביום שישי, ואני פשוט יכול
לנסוע לבד. עם המלווה שלי, זאת אומרת, אבל עדיין.. את יודעת,
זה כאילו לבד, זאת אומרת.." איתי הרגיש כמו אידיוט. "לאיזה סרט
אתה הולך? יש כמה שאני מתה לראות." זה עכשיו או אף פעם. "אפשר
ללכת ביחד, אם את רוצה." נורית חייכה חיוך ענק והשפילה את
עיניה הכהות. "בטח. בכיף".

איתי לבש את הג'ינס החדש שלו וחולצה שחורה. עוד חצי שעה אני
אצא. הלב שלו דפק מהר מאוד. הוא התרגש כמו לפני האליפות של
הפועל תל אביב בכדורסל. אימא שלו דפקה על דלת חדרו. "יש לי
הפתעה בשבילך, חמוד. קניתי לך בושם חדש. שתריח נהדר היום".
אימא של איתי היא אישה מאוד רומנטית. "תודה, אימא."

הוא שתה עוד כוס מים, והסתכל שוב במראה, ושוב בשעון. "אימא,
בואי נצא". "בסדר, אני באה. מה אתה רוצה שהיא תראה אותי
בפיג'מה?" איתי לקח את המפתחות וירד למטה. אימא שלו ירדה כמה
דקות אחריו והם נכנסו לאוטו. "לאט לאט. אין צורך למהר. אנחנו
לא מאחרים או משהו". איתי עשה הכול כמו שאיציק לימד אותו.
בפנייה ליד הפארק, הוא לא הספיק ללחוץ על הברקס. רעש נוראי של
גוף שנתקל במתכת נשמע. איתי ישב באוטו ולא זז. אימא שלו דיברה
אליו בהיסטריה "חמודי, אתה בסדר? אוי, אלוהים!" עפיפון אדום עם
סרטים לבנים נחת על השמשה.

אבי סגל היה הבחור הכי מבוקש בעיר. כולם הכירו אותו, כולם רצו
אותו, כולם אהבו אותו. "הוא מאמריקה", התלחששו הנשים מסביבו,
"לא סתם ישראלי." אבי היה מבלה על בסיס קבוע בבר במרכז העיר.
הוא היה מגיע לשם בכל ערב, שותה כוס וויסקי נקי, בלי קרח, מעשן
בשרשרת ונותן לדברים לקרות. לפעמים הן היו ניגשות אליו בשם
החברה שנשארה ליד השולחן, לפעמים הן היו מצחקקות וטוענות שהן
מנסות לזכות בהתערבות, לפעמים הן פשוט ניצלו את השכרות כדי
לזרוק עצמן עליו. כך או כך, מידי יום ביומו, אבי סגל יצא עם
בחורה יפה מהבר הזה. הוא לקח אותן לדירה התל אביבית שלו, נתן
להן עוד משקה והתחיל בעבודה.

אבי סגל היה מאהב מושלם. הוא לא חסך בנשיקות ומחמאות, הוא ידע
בדיוק איך לגשת לכל אחת. על מצעי סאטן הוא שכב איתן, אחת אחת,
ואהב את עצמו דרכן. כשהיה גומר, הוא נשאר בתוכן עוד כמה רגעים,
נותן נשיקה בצוואר, מעיף מבט על פניהן, מלטף את שיערן ומנשק
במצח. אחר כך מתגלגל לצד השני של המיטה ואומר בקול רגוע "אני
צריך לקום מוקדם מחר. תשאירי לי את הטלפון שלך. אני אתקשר." הן
בדרך כלל היו אוספות עצמן די מהר, כך שאת הסיגריה הוא סיים כמה
רגעים אחרי שהדלת כבר נטרקה.

יום אחד, כשהיה בבר, הוא ראה בחורה יפיפייה יושבת עם חברה שלה
על הבר. היא לא הייתה כאן מעולם, הוא היה זוכר אותה. היא אחרת,
הוא חשב לעצמו, וכשהיא לגמה מהמשקה שלה השפתיים שלה נשקו לכוס
בעדינות שהמיסו את האלכוהול שזרם לו בדם. הוא החליט לגשת אליה.
"שלום" הוא אמר לה בחיוך כובש. "אני אבי, נעים מאוד". "אילנה.
נעים מאוד." אילנה. שם יפה. "אילנה, ראיתי אותך מהצד השני של
הבר והייתי חייב לגשת אליך. את רוצה להצטרף אליי? אני בדיוק
מרים כוסית". "לכבוד מה?" אילנה שאלה בחיוך. "לכבוד הנישואין
שלי, היום החלטתי שאני מתחתן." אילנה החליפה מבטים מבולבלים על
חברה שלה. "אז אתה רוצה שאני ארים איתך כוסית?" "כן, בתור אשתי
לעתיד, את נראית לי הבנאדם המתאים ביותר לחגוג איתו." אילנה
פרצה בצחוק מתגלגל. "אשתך? אבל אנחנו לא מכירים בכלל." היא כל
כך תמימה, אבי חשב לעצמו. כל כך יפה ותמימה. "נכון, בגלל זה
ביקשתי שתבואי לשבת איתי. אנחנו חייבים לדבר על סידורי הפרחים.
אני לא אוהב סגול. אני אוהב חמניות. אני אציף את האולם בחמניות
בשבילך. אז מה את אומרת? את באה?" אילנה החליפה מבטים מבולבלים
עם חברתה בשנית. "טוב. גם אני אוהבת חמניות. יש סיכוי שזה
יעבוד."

כשאילנה סיפרה לו על ההיריון, היא כבר הייתה בחודש הרביעי. אבי
הבין שזה מאוחר מידי. הוא שפשף את מצחו וניסה למצוא פתרון למצב
הנורא הזה. "את בטוחה שאי אפשר לעשות הפלה?" אילנה בכתה המון.
"מה את בוכה, מה?" אבי הדליק סיגריה וחשב על השנה הזו שעברה
עליהם. הוא אוהב אותה, באמת שאוהב, אבל לא יכול לסבול אותה
יותר. הוא צריך את החופש שלו. הוא רוצה לשים רגליים על השולחן.
הוא רוצה לשתות וויסקי ולא לטפל באיזה תינוק בכיין. "את תמסרי
אותו. הבנת? תמסרי אותו לאימוץ. אני לא לוקח עליו שום אחריות."
"כשהכרנו", אילנה צעקה, "אמרת שתתחתן איתי". "אני רק רציתי
לשכב איתך. תראי מה קרה עכשיו. תראי איך את נראית. אילנה, אני
לא מוכן לזה." "אני לא מבינה למה אתה לא אוהב אותי יותר." "די,
תפסיקי. אני לא יכול לסבול את זה. אני הולך." אבי סגל יצא
מהדירה התל אביבית שלו והחליט לעשות מעשה שיסיים את הבדיחה הזו
אחת ולתמיד.  אילנה נשארה בדירה המגעילה שלו לבד, מלטפת את
ביטנה. "מה אני אעשה? מה אני אעשה, אלוהים?" היא ידעה שלא תוכל
לגדל אותו לבדה. היא רק בת 18.

אבי הלך לבר האהוב שלו, הזמין וויסקי וחיכה. לא עבר זמן רב
לפני שמישהי ניגשה אליו. הוא יצא איתה מהבר ולקח אותה לדירה.
כשנכנסו, אילנה כמעט התעלפה. "אכפת לך לצאת? אני צריך את הבית.
את כל הבית". הוא נישק את הצוואר של בחורה השיכורה מהבר והסתכל
על אילנה. היא שנאה אותו. היא שנאה את הילד שהוא עשה לה. היא
יצאה מהבית ברוח סערה.

כשילדה אותו, היא הייתה לבד. היא צרחה ובכתה וביקשה להחזיק
אותו לפני שלוקחים אותו. "תישאר איתי, תישאר", היא מיררה בבכי.
האחות באה ואמרה שהגיע הזמן. "בבקשה אחות, בבקשה. אני מתחננת
אליך. איך את יכולה לקחת מאימא את הבן שלה?" "את נסערת", אמרה
האחות וליטפה אותה, "את יודעת שככה יהיו לו חיים טובים יותר".
אילנה חיבקה את בנה ונישקה אותו בלי סוף. היא ידעה שהאחות
צודקת. "דבר אחד אני מבקשת ממך. תגידי להם שיקראו לו איתי. זה
כל מה שאני רוצה. שיקראו לו איתי". "בסדר, אילנה. אני מבטיחה
לך." הם נפרדו לעולם.

עשר שנים לאחר מכן, בבית חולים אחר, כשבעלה עומד לצידה, ילדה
אילנה בת. היא צחקה. היה לה שיער בלונדיני, כמו שלה. אף אחד לא
יבוא לקחת אותה ממנה. "לילי. אני רוצה שנקרא לה לילי".

לילי טלמור תמיד רצתה לעוף. כל הילדים בגן תמיד אמרו לה שהיא
לא יכולה, כי רק פיות עפות, והיא בכלל לא יפה כמו פיה. אבל
לילי לא ויתרה. כשהייתה נתקלת בגרם מדרגות מפותל ויפה, היא
הייתה קופצת מהמדרגה החמישית. בגלל זה נשברו לה הידיים
והרגליים פעמים רבות. בכל פעם אימא הייתה צועקת עליה, "עוד
פעם, לילי? למה זה מגיע לי? את עושה שטויות ואני צריכה לטפל
בך". ולילי לא הייתה אומרת כלום, רק קצת מיבבת כשהרופא שם את
הגבס.

ביום ההולדת השביעי של לילי, אבא שלה קנה לה עפיפון. "אחרי
שהמסיבה תסתיים, נצא להעיף אותו בפארק". העפיפון היה אדום עם
סרטים לבנים. הוא היה העפיפון הכי יפה שלילי ראתה בחיים שלה.
היא אכלה את העוגה מהר מהר, ונדנדה לאבא שלה שהיא רוצה ללכת
עכשיו. אחרי שדוד שאול ודודה מלכה סיימו לשתות את הקפה ולהחמיא
לאימא על המתכון, היא לחשה לאבא "עכשיו אפשר?". אבא של לילי
חייך חיוך חם והכריז בקול, ש'ילדת היומולדת' מאוד רוצה להעיף
את העפיפון החדש שלה. דודה מלכה עשתה פרצוף, אימא מלמלה משהו,
אבל אבא של לילי כבר לבש את המעיל שלו וקרא לה לבוא.
לילי לקחה את העפיפון ויצאה עם אבא אל הפארק.  "מזג האוויר
לטובתנו, לילית." לילי מאוד אהבה שאבא קורא לה ככה. זה היה
סימן שיש לו מצב רוח טוב.

הם הגיעו אל הפארק, והדשא הרטוב הבריק באור השמש. "בהתחלה
נשחרר מעט חבל, הנה, ככה זה מספיק." לילי התבוננה באבא היטב.
היא ידעה שלהעיף עפיפון זה לא עניין של מה בכך. " עכשיו תרוצי,
עד שהעפיפון יעלה למעלה. מוכנה?" לילי לקחה נשימה ארוכה
והתרחקה כמה צעדים אחורה. המשאלה שלה יכולה להתגשם. היא רק
צריכה לרצות מספיק. "אין דבר העומד בפני הרצון", היא שיננה,"
זה אומר, שאם רוצים ממש ממש, הכול מתגשם. ככה אמרו בבית הספר".
ולילי רצתה כל כך. היא החליטה לרוץ הכי מהר בעולם, וגם להתפלל,
וגם להיות יפה, כמו פיה, בזמן שהיא רצה; ככה המשאלה תתגשם.

היא התחילה לרוץ. היא רצה ורצה, מרגישה את העפיפון נגרר אחריה.
"יותר מהר. הכי מהר! להיות יפה! לרצות!" לילי רצה הכי מהר
שיכלה. " לילי, אל תתרחקי מדי." לילי המשיכה לרוץ. היא שמעה את
הסרטים הלבנים משתכשכים בדשא. "לילי, בזהירות!" אבא צעק, אבל
הוא כבר היה רחוק מאוד. העפיפון התחיל להתרומם מהקרקע. זה
קורה! לילי המשיכה לרוץ, מתנשפת.  "לילי, תעצרי!" העפיפון עלה
גבוה. עוד קצת. יותר מהר. "אני עוד אעוף היום", היא חייכה
בלבה.

איתי, שקיבל רישיון לפני יומיים, לא הספיק לעצור. העפיפון
האדום נחת על השמשה כמה דקות אחרי הפגיעה. אבא של לילי צעק.
לילי שתקה.