אני עומדת על המיטה שלי, יחפה הפעם, המגבת נשמטת ממני ואני
צועקת בקול ניחר. הקול ניתז מהחלון הקר ואופף אותי ואת הקדרות
שצומחת בתוכי. השכנים בטח תוהים מה קורה פה, וגם אני, למרות
שאני כבר רגילה.
אני לא יפה. כשאני שואלת, כולן אומרות לי שאני דווקא כן, אבל
אני יודעת שאם הייתי, יפה, היה לי יותר קל בחיים, הרבה יותר.
לפני חמישה חודשים התאהבתי בסוזאנה. שמה בלבד הפנט אותי, עיניה
האפורות הבולטות, הכוח שבה. כל יום הייתי מנסה לדבר איתה קצת.
היא הייתה מתחילה לדבר איתי ואז עולה או יורדת במדרגות, פותחת
דלתות בקלילות, פוסעת מחדר לחדר, אל מחוץ לבניין, אל החצר,
מפעימה את סביבתה. אני, כמו עוזרת שרה או מזכירת מנכ"ל נשרכת
אחריה, גומעת מילים, מנסה לזרוק בחזרה, מועדת על קטעי משפטים.
בדרך כלל אני מרכיבה משפטים בצורה די טובה, לא מגמגמת בטירוף
עצור.
היא עם עצמה, לפעמים מבליחה חיוך כובש מאוזן לאוזן, תוכה מתגלה
למקטעים ואז שוב נסגרת כגולם, מוצאת ספר, חוברת, יצירת אמנות
או חיה תועה כדי שתוכל ליצור חיץ בינה לבין האינטימיות המסוימת
שמתהווה בינינו. עוצרת אותה לפני שתוכל לגדול וללבלב, לעשות
מעגלים קוצנטריים הולכים וקטנים עד שידמו ללב פועם.
אחרי שלושה חודשים של מרדפים כאלה הנגמרים במבוי סתום הצליחה
לגרור אותה לסרט במקרה. למרות שבמבט חטוף נראה שהיא אינה פוחדת
מדבר, שועטת לה במסדרונות כמו שילוב בין תאו לאיילה, היה ברור
לי שהיא לחוצה מהאינטימיות של לשבת לידי שעה וחצי בחשכה. גם
אני הייתי לחוצה ובסופו של דבר יצא שהלכנו לסרט הלא הנכון.
במקום ללכת לסרט רומנטי רחב יריעה בעל שוטים ארוכים ומהפנטים
שיפתחו את ליבה המסוגר נקלענו לסרט קליל ואמריקאי, דמוי
הפופקורן בקופסה שבינינו. למרות שאני חושקת בה מעבר לכל הגיון,
לא שלחתי את ידי בהיחבא אל גופה, אצבעותי לא ליחכו בעדינות
מקרית את כתפה, שדיה או רגלה. מדי פעם הבטתי בה לראות אם היא
נהנית או מחייכת  היא נהנתה אם כי בצורה מסוייגת. בסוף הסרט
היא אמרה שהיא מאוד נהנתה והיא צריכה לבדוק אילו סרטים אחרים
הבמאי עשה. אמרתי לה שם אחד.
אני עומדת על המיטה שלי, יחפה הפעם, המגבת נשמטת ממני ואני
צועקת בקול ניחר. אני כולי רטובה, הפעם לא התנגבתי כמו שצריך
והמיטה שלי מתרטבת. אני צונחת אל המיטה מספיגה אותו עוד יותר
ומטיחה בה את אגרופי החלושים.
בלילה באתי אליה בהפתעה, בררתי את הכתובת שלה במערכת, דפקתי על
דלתה. היא פתחה, כעוסה במקצת אבל רצתה לדבר איתי על דברים לא
אינטימיים, דברים שרצתה להוציא ולא היה לה על מי. איזו עוולה
שלדעתה נעשתה לה. אהבתי את האנרגיות שלה, למרות שלדעתי לא
הייתה זו באמת עוולה. הייתי מוכנה לשחוט את האחראית לאותה
לא-עוולה. רציתי לנשק אותה. סוזאנה יקרה, שפתיה פשוקות
בדיבור.
בהתחלה הרגשתי שאני כופה את עצמי עליה ואז לפתע הכל התהפך
ובתאווה בלתי עצורה היא הפכה אותי על גבי, קורעת מעלי את בגדי,
מבקעת אותי, סמוראית של אהבה.
למחרת, שוב אותו הסיפור, היא מדברת אלי, שטה לה בתוך העולם
ואני עוקבת והיא מרחיקה אותי מעליה, נסגרת כפקעת כאילו דבר לא
היה. אולי החמצתי משהו, אני תוהה, אולי זה היה מעין חלום הזוי.
היא נוגעת בידי קלות לפתע ואני כולי  סערה. זה פשוט הזמן לא
מתאים אני עסוקה עכשיו בכל מיני דברים אחרים, תביני, אל תפגעי
באמת היא אומרת ואני מרכינה ראשי ואומרת, כן, בטח, אני מבינה,
היה כיף, גם לי היא אומרת, אבל אני מבינה, אני אומרת והולכת
לשירותים.
אחרי כמה ימים אני מבינה שפספתי את המחזור וכנראה שהיא עיברה
אותי. זה קצת מוזר לי, אני לא יודעת אם לשמוח או לבכות, אם
לרוץ לספר לה על הפרי המשותף שלנו. אני יודעת שזה יהרוס לה
הכל. היא תמיד רוצה לעשות את הדבר הנכון, בצורה שהיא אולי
אובססיבית. עכשיו זה באמת לא הזמן, אני יודעת. היא מרוכזת
בקידום עצמי, בשילוב כוחות למטרה אחת תובענית יותר מכל אישה,
יותר מכל ילודה. אז אני מסתירה. מסתירה מסתירה מסתירה.
אני עומדת על המיטה שלי, שוב. אני משעינה את לחיי אל החלון
הקפוא. בחוץ השמיים אפורים, האוויר אביך, צהבהב. דמעה מנסה
לזלוג אך אני מוחה אותה לפני שתספיק. אני צריכה להיות חזקה.
אימא.
אני שוקלת טיפול פולשני, חודרני. מספריים גבריות שיבטשו ברחמי.
אולי כדור רעל ורדרד יעשה את המלאכה. ישנן טכנולוגיות חדשות,
מתקדמות, אולטרה-סוניות, לייזרים מבהיקים בצבעים שונים. הייתי
רוצה שהיא תלך איתי, תחזיק את ידי, תלחש לי מילים של ערגה
ונחמה לפני שתיקח מגזין נשים ישן מהערמה ותתעמק בו. אני יודעת
שהיא יכולה. לפני שאשמין, לפני שאצמח, אהיה כפולה ומשולשת,
לפני שאלמד להקיא. כבר לא אוכל לשייט אחריה במורדות עם בטני
הגולשת וכובדי החדש. היא תצטרך לעצור, לאחוז בידי, לתמוך בי
כשארגיש חלושה לרגע. כמו דולה היא תהיה עדינה ומצווה, חזקה,
חכמה ונשית.
אני שוב בודקת אך האפשרויות הולכות ומתמעטות. אני הרה. צירוף
מקרים ממוכנות גופי לסורגי גופה. אני חולמת בלילות שהיא מניפה
עלי חרב עגולה, כורתת כל פעם אבר אחר, רק רחמי מצמחת, אדישה
לניסיונותיה. מגע החרב הוא כמו ציפרוניים רכות ועשויות היטב,
נוגעות בגבי בעדינות ואז ננעצות בו באביונה פתאומית.
אבל אני גם מרגישה שאני צריכה להיות ממוקדת וריאליסטית, לעשות
רשימות של בעד ונגד, של דברים אותם יש לעשות ולארגן. למשל, אני
אצטרך לעזוב את הדירה בה אני גרה עם שותף. לחזור לגור עם
ההורים שיעזרו בטיפול. אני גם לא אוכל להמשיך בלימודים ובעבודה
שלי. אולי אקח קורס באוניברסיטה הפתוחה, מגעו התובעני של פי
התינוקת על פטמתי תפוחת החלב יצרוב את האותיות בזכרוני. אני אף
פעם לא זוכרת שמות ותאריכים. אולי הפעם.
אז נשאלת השאלה איך אני אשרוד בקרבתם היומיומית של הורי. הם
ישגעו אותי אפילו יותר מההורמונים, מהבכי הבלתי פוסק, מאובדן
חיי כמו שאני מכירה אותם. לגדל ילד ואני עדיין ילדה בעצמי,
עוברת במוחי מחשבה בנאלית ומיד אני מוחקת אותה כמו במקלדת של
מחשב או לוח לבן ומחליפה אותה במשפט אני אישה אני אישה אני
אישה אם יחידה לבת. אני אישה נטולת אהבה, נטולת שמחה. איזו מין
אהבה אוכל להעניק לתינוקת כאשר לי עצמי כל שיש הוא להסתכל על
זוגות מבחוץ, להיפגש איתן בנפרד ולשמוע איך הן ממהרות הביתה
למיטה החמה והרועדת או לפגוש אותן יחדיו, ידיהן שלוחות אחת
לשנייה, שפתיהן מגששות אל המקום המוכר, המחייך.
איני יודעת אבל האהבה בכל זאת שוכנת בתוכי ולא תוכל המאכלת
לבוא אליה רק ידי היא שתשלח אל עצמי לנצח נצחים.