אני תמיד מאיצה בשניות האחרונות, כאילו הן פחות חשובות
מהקודמות. אני כל הזמן כ"כ רוצה לזרז את הזמן שירוץ יותר מהר
קדימה, לראות מה יקרה עוד שניה, ועוד שניה, ועוד שבוע. ומתי
יגיע לי טוב חדש, ומתי הוא כבר ילך? ואני שולחת את כל הבגדים
מהר מאוד לכביסה ואז מתאכזבת כשאני רואה שהם חזרו מהר מדי
למגירה ריחניים ומקופלים. וזה כזה אדיוטי כי אני אוהבת סדר
וריחות טובים.

זה פחות משתיקה, ויותר ממילה. יותר דומה למשפט כ"כ ארוך שאי
אפשר בכלל לזכור אותו בעל פה. וכשהשתיקה יושבת לי כ"כ חזק על
השפתיים ולא מזרימה לי חמצן למוח, ומונעת ממני לנשק אותך, אני
לא מבינה למה צריך אותה בכלל. ולמה אתה נמצא כאן בכלל אם בכל
מקרה אתה מתכוון ללכת ממש בקרוב? ואם לא תלך אני קרוב לודאי
אסלק אותך, ואני אעשה את זה בצורה מכוערת נורא.

אבל אני אחייך כ"כ מהר שאף אחד בכלל לא יזכור שלפני רגע הייתי
על סף בכי. כי איך היא אמרה? העיניים שלי נוצצות קצת אחרת, קצת
יותר משל אחרים.

וזה כזה בולשיט העניין הזה של השתיקה, וההשתתקות, וההשתנקות,
והנשיקות. וההתגלגלות שלי קדימה ולצדדים בלי שום כיוון ראוי,
ובשביל מה בכלל אני שואלת את השאלות האלה אם אני לא רוצה לדעת
את התשובות?

תן לעיניים שלך לטייל עליי, ותן לי להתעלם מזה. כי באמת שאני
לא יודעת על מה אני מדברת, ולאחרונה גיליתי שאני עושה רושם של
גליל נייר טואלט. אז למה שווה המאמץ, אם גם ככה הוא שקוף יותר
משקית ניילון?

אני אתעלם, אתה תעלם, אני ארצה יותר, ואתה קצת פחות ממני.
הייתי רוצה לכתוב לך שיר ולנגן לך אותו על מפוחית, אבל הוא
יהיה משותק כמעט כמוני כשהדמות שלך מולי.

לא ידעתי מה זה משיכה, עד שהיא שכבה לידי על המיטה וקשרה לי את
המחשבות בקשרי פרפר קטנים שגרמו לי ליפול מהצעדים של עצמי.

כי מצד אחד בא לי לשמור עלייך מהעולם הזה, כי אתה כזה שברירי
ופחדן ורגיש, ומצד שני בא לי לדפוק לך את הראש חזק מספיק בקיר
בשביל שתנשך את הלשון. ונמאס לי כבר לשגע אותך.

שתיקה מאולצת, מילמול תקוע, שרוך של מכנסיים וזוג תחתונים, שפה
מלטפת, יד מחליקה, כרית נמעכת, עיניים נכבות, ועוצמה קטנה מדי.
כי שתי טעויות לא הופכות להיות דבר אחד נכון.