אני וקנדי עולים על אחת
משתי הגבעות של גבעתיים
ומדברים על טיפוגרפיה.
היא אומרת:
"ברור לך שעכשיו, כשאני מגיעה הביתה
אני ישר פותחת ספר תנ"ך
כדי להסתכל על האותיות."
שמחתי שיכולתי לעזור.
הראיתי לה שלטי רחוב וכמה מדבקות
ולמרות שירדנו באמצע, נראה לי
שכיסינו בעלייה הזאת
לפחות ארבעה פונטים טובים.
לא רע בכלל, לפעם ראשונה.

שלוש שנים מאוחר יותר,
אני מטפס על הגבעה השנייה
של העיר גבעתיים, לבד
כדי לפגוש באיחור, מעצב ידוע.
ידוע עד מאד אפילו
ידוע ברמה של פרס-ישראל-ידוע.
אנחנו יושבים בחצר שלו, מעשנים פרלמנטים ומדברים.
הוא אומר ואני אומר ואז הוא אומר
ומילה שקרית אחת לא נאמרת בינינו.
אחרי זה אספתי את הניירות שלי ולחצנו ידיים.
גם לא רע בשביל
שיעור ראשון.

יצאתי מהבית ומהמצפה של הגבעה
אפשר היה לראות את כל העולם המוכר.
יש מצפה כוכבים קטן על אחת משתי הפסגות
...
רגע אחד! אני יודע מה אתם חושבים. שזה שיר על שרון.
אבל זה לא.
ממש לא.
תתאזרו בסבלנות ובסוף תבינו.
או שלא
...
אז ככה:
יש מצפה כוכבים על אחת משתי הגבעות
של העיר גבעתיים.
על השנייה יש גן מזמוזים.
בעצם, יכול להיות ששניהם על אותה הגבעה
אני לא זוכר, תשאלו את שרון.
בכל אופן, הנקודה היא שבמצפה הזה רואים כוכבים.
זה מה שמשתמע מהשם שלו
ואני יודע שזה נכון.

הרהרתי באנטנה הגדולה
הצומחת מבניין המצפה כמו סריף
וברמת הקרינה שרשמה העירייה באזור הזה, על נופיו המרהיבים
ואווירתו השלווה.

כאן, בתוך הפסטורליה הרדיואקטיבית
כאילו משקיף על קהל מעצבי העיר הגדולה
גר האיש האחראי על רוב הלוגואים של שנות השמונים,
התדמית החזותית של כל המדינה דאז
אם תרצו.
ואני, אפס מאופס, לכל הדעות
מגיע לו באיחור.
פשוט מושלם.

אחרי שגמרנו לחרוך ולחרוש
בתוך שירבוטי הלימודים של שנים עברו
וממש שכתבנו את יסודות התקשורת החזותית
הסתכלתי על גדר התיל המקיפה את האנטנה
ושאלתי את עצמי כל מיני שאלות חיוביות כמו:
כמה עוד תועיל לי כל התעוזה המעושה הזאת?
והאם באמת השמיים הם הגבול?
מהמצפה הזה רואים כוכבים, את זה לפחות, אני יודע
כי זה משתמע מהשם שלו
וגם אני ראיתי עליו כוכבים
אפשר לומר.

באותו ערב, בדרך הביתה, חתך אותי איזה מטומטם על הכביש.
בתגובה, עברתי נתיב, הצמדתי את הדוושה
ולאחר תחרות גזים קצרה, עקפתי אותו
והגעתי ראשון לרמזור.
זה היה הישג משמעותי, לכל הדעות
וסיום ראוי ליום מזהיר.

הגעתי הביתה ופתחתי לא ספר תנ"ך, אלא אטלס
כרטא של משה ברוור, מכיתה ד'.
כבר עשור שלא פתחתי אותו ובכל זאת, בתוך מרחבי הגלובוס
את העיר גבעתיים מצאתי בלי בעיות.
מתברר שהאטלס הזה עמוס בפונטים.
חמישה במספר, כולם על אותה המפה
ואין אחד שמרווח נכון.

רע מאד..

(היו יכולים להשתמש רק בשני משקלי פונט הדסה, לדוגמה
ובמיוחד לעיר גבעתיים, כמחווה למעצב המוערץ עלי, אני ממליץ על
אורון כבד, גודל 14 פונקט, הולך על הכיפאק עם פונט יוניברס
הלטיני..)

רע מאד (במיוחד בשביל שנה ה'
שיעור מספר השד יודע כמה).

נ"ב
עברו כבר חמש שנים
והגעתי למסקנה שכל שירי האהבה
שאי פעם כתבתי לך
היו בעצם מיועדים לעיר שלך