היום ראיתי איש זקן.
זקן מאד היה האיש.
מקומט וכפוף
רזה ומצומק.
הוא הלך באמצע הכביש
ודחף לפניו בידו
כיסא פלסטיק לבן.

לאט מאד הלך האיש,
מכוניות עברו מימינו ומשמאלו
ואיש לא התייחס אליו.
בנחישות ובעקשנות
דחף את הכיסא, צעד אחר צעד,
בדרכו, קדימה, אט אט.

אולי רכושו היחיד היה הכיסא,
אולי שימש לו לעזר כהליכון,
אולי אחז בו כדי להבטיח
שכאשר ייטוש אותו כוחו
יוכל לשבת לנוח עליו רגע.

ואולי, המשכתי לצפות בו,
עוד זמן מה
יגיע בדרכו הארוכה,
הבלתי נלאית
לחדרו אי  שם...

יתרווח על הכיסא הלבן
ויודה לבורא עולם,
שברוב חסד ואהבה ,
משגיח עליו ממרום כיסאו -
על עוד יום שלם של חיים,
בעולמנו הנורא - המופלא.

עוד יום, בו זוכה הוא לשיר
בקולו, שנשמר צלול,
כיין המשתבח עם הזמן:

אני מאמין באמונה שלמה
בביאת המשיח -
ואף על פי שיתמהמה
עם כל זה אחכה לו בכל יום
שיבוא!

והתחייכה בלבי מנגינה חדשה
למלים: קול דודי הנה זה בא...