ירח מלא של אמצע חודש העיר באור אפל על העצים בפארק. משום מקום
הגיחה נערה, כמעט אישה. שערה היה סתור, ועיניה הזילו דמעות.
היא רצה יחפה על העלים היבשים. בגדיה היו קרועים, דם זלף
באיטיות מכתפה הימנית.
היא רק רצתה חום ואהבה, ואף שהבריות ידעו זאת, הדבר לא נמנע.
היא לא תוכל לראות שוב אור יום לעולם.
באפלת הלילה היא פגשה אותו. הוא נשען כנגד המעקה של הגשר,
שיערו השחור התמזג עם צבע המים חסרי הכוכבים והירח. 15 ימים
תמימים עברו מאז שהכירה אותו. ואולי היא גם מצטערת על כך.
היא ניגשה אליו בחשש, פוחדת מעט שמה זה לא הוא מהמועדון. הרעש
שסביבה היה נוראי, אך זה כן היה הואי על כל הדרתו, עם אותן
עיניים חודרות בצבע השמיים.
לא כך דמיינה שהכל יגמר. סימני הנשיכה עדין על צווארה, נזכרת
בצריבה באותו רגע ששיניו חדרו לעורה הבהיר.
טעם דמו עדין היה בפיה, אחרי שחתך את עצמו למענה, שיניה עדין
לא יכלו לקרוע בכזאת קלות את עורו.
מי היה מאמין שכך זה יגמר.
איך שב-15 ימים אלו לא יכלה לעשות כלום חוץ מלבכות במסתורו על
הדבר שנעשה לפני שחשבה.
רק בת 20 הייתה כשנהייתה לטורפת דם, לאחת מהחיות ששולטות בחשכה
ביד רמה. אף שבעיני בני האדם היא אולי מיוחדת, בעיני בני מינה
החדשים היא גרה בארץ נוכריה. אותה שינו - היא לא נולדה כמותם.
היא הפכה לרודפת החשיכה, וכל מה שרצתה זה מישהו שיחבק אותה,
שלא תרגיש לבד. הרצון שלה לחום אנושי גרם לה להפוך ללא אנושית.
ולזה, לשינוי הזה, אין דרך חזרה.