42 פעמים הסתכלת בפלאפון בתקווה שקיבלת ממנו הודעה.
כנראה קשה להבין את הטרחה של לבדוק האם קיבלת הודעה בפלאפון
שלך, את מבינה , יש לו קצת בעיות, "דיליי" מה שנקרא . אם קיבלת
הודעה לא תהיה שום התראה, שום רטט, שום הבהוב אורות. הטלפון
פשוט ישכב לו עם מסך שחור שמחכה למישהו שיעיר אותו לחיים. יש
טקס שנקרא טקס  הבדיקה בפלאפון . כל זמן שהאצבע על המקשים ואת
תוהה האם ללחוץ המחשבות מנהלות ביניהן דיונים. "הלוואי שהוא
שלח" את חושבת לעצמך ופתאום מתקיפה מחשבה אחרת " אם תקווי הוא
בטוח לא ישלח. בדיוק כמו חוק מרפי שרק כאשר לא נחפש דבר מה
נמצא אותו".
"כן" משיבה מחשבה האחרת, "אבל אם אני לכאורה לא מחכה להודעה אז
למה לי להציץ בפלאפון".
" "זו בדיוק הנקודה" את אומרת לעצמך, " אל תציצי בפלאפון".
והטלפון נשמט מידייך ואת מחפשת תעסוקה. כל היום מחפשת תעסוקה.
רק לא להביט לכיוון הפלאפון בבקשה כי אז יידמה לך שהוא מנסה
לרמוז בדרכו השקטה וחסרת ההתראות, שהנה, מחכה לך פה הודעה.
"אל תחשבי עליו" את כועסת על עצמך. מנסה לחסום את המחשבות,
עוצמת עיניים ומדמיינת איך את זורקת אותן מצוק גבוה. והן
עקשניות , חיברו חוט לבן דק אל הצוק כדי לא להיזרק למטה. החוט
כל כך דק ושברירי ואת מגחכת וקורעת אותו. אבל הן חכמות המחשבות
האלה, מבעד לחזות התמימה והחלשה  מסתתרות שלשלאות ברזל חזקות
שאותן אפילו עם המכשיר הזה שאף פעם לא ידעת את שמו, נו זה
שמתיכים אתו מתכות, אפילו הוא לא מצליח לנתק את המחשבות.
כי זו הדרך המשותפת שהן המציאו ביחד עם הזיכרונות, הם מעמידים
פנים שהם עוזבים ו "רק משאירים זכר קטן" דוגמת החוט הלבן. אבל
הזכר הקטנצ'יק פיצפונצ'יק שלהם מהר מאוד הופך לסיפורים שלמים
של פעם, ואז בסוף לגעגוע.