יווהו!! איזה מוזר...התקרה רצפה, הרצפה תקרה. לאט לאט הכל גם
מטשטש, מרגישה את כל הביפנוכו של הבטן מתחיל לנוע לכיוון
הגרון, והגרון לכיוון האף, והעיניים לכיוון המצח. עוד רגע
וכולי אצטמק לכדי ערימה קטנה של איברים על המיזרון. או. קיי-
לנשום נכון, תוך כדי ספירה. כמו שסוזי לימדה.
"ילדתי שלי, אל תלכי לבדך, אל תלכי לבדך...". שיט. שכחתי לכבות
את הפלאפון!!
אני מורידה את הרגליים בחבטה על המזרון ומשפשפת את העיניים.
סוזי אמרה שלא כדאי שאני אנסה לבד עמידות ראש, שאני אתמקד
בתרגילים פחות מסובכים בינתיים. ובמיוחד שאני אתרגל נשימה- זה
הבסיס של היוגה, הנשימה. אבל רציתי לבדוק אם אני יכולה.
'הלו?'
'איפה את?'
לא נכון! זה לא קורה לי...מה איפה את?! למה הוא מתחיל ככה את
הבוקר?! טוב, טוב, לנשום, בלי עצבים, בלי אנרגיות רעות. אבל
אני לא מבינה את זה! באמת. למה הוא התלבש לי ככה על הווריד?
הוא בחור ממש סבבה, שלא תבינו לא נכון. אבל כל כך...תלותי?
ילדותי?
'אני בבית, באמצע היוגה.'
זה לא הנוסח, זה הטון. את המילים אני יכולה לנסח ככה שלא ישמע
ממש אגרסיבי, אבל הטון...כאן אני כבר לא בשליטה.
והוא, רגיש לויברציות הקול שלי שכמוהו, ישר קופץ להתגוננות.
'טוב, טוב. מה העצבים? שכחתי. תחזרי לעמידת הביסלי גריל שלך.'
זה בטח נראה שאני בנאדם ממש רע וחסר סבלנות. זה נראה כך אם לא
יודעים שהוא מתקשר כל שעה בערך, מה את עושה? אוכלת. מה את
אוכלת? איפה את? אצל חברה. איזו חברה?
ובכל מקרה בערב אנחנו נפגשים, כמעט כל בלאדי איוונינג! אז מה
אתה חוקר אותי? ואם זה ככה אחרי שאנחנו יוצאים רק חודשיים...מה
יהיה הלאה?
אז הוא טוב במיטה. אז הוא מנומס. אז יש לו תואר ראשון. אז? האם
בגלל זה אני יכולה לעצום עיניים על החבל מסביב לצוואר שלי? אני
חייבת להגיד לו שזה נגמר. היום.
ואתם יודעים מה המסקנה שלי? זה עניין של גיל. תמיד ידעתי שיש
פער בהתפתחות בין גברים לנשים, שמתחיל בערך בגיל 12, עומד על
שנתיים בערך, ורק הולך ומחמיר עם השנים. אבל בתמימותי הנחתי
שמתישהו זה עובר! לא! אתה בן 26. צא מזה! יש לי חיים. מצטערת.
אז הנה, שתי החלטות בעקבות עמידת ראש אחת - אני נפרדת לשלום
מזה שבקביעות כזאת נכנס לי בין הנשימות, ואני ממקדת את עצמי על
גברים בשלים. מ-30 ומעלה. לא פחות. אז הגוף כבר לא אותו גוף,
והשיער קצת דליל, ואולי יש איזו גרושה עם זאטוטים. אבל יש
ניסיון, יש חוכמת חיים. יש חיים!
בערב הוא מתייצב אצלי בדירה. טוב, הוא חתיך - על, אין ספק. אבל
אני ממוקדת מטרה. אני לא אתן לו לפזר סביבי אדי סקס, ולגרום לי
לסטות מהתוכנית המקורית, שהיא לשחררו לחופשי בחזרה לגן שושי.
על מי אני עובדת? לבוא לי ככה, בשיא החוצפה, במכנס חתיכי, אחרי
מקלחת, מדיף ניחוחות של אפטר שייב שרק הוא לבדו יכול לגרום
לבגדים שלי לנשור לרצפה, ולצפות ממני שאני אפרד ממנו?? חוצפן!
'אה...בואי נשב במטבח.'
או-או. מטבח זה רע. במטבח אין מיטה. משהו חשוד הולך פה.
אנחנו מתיישבים והוא לוקח לי את היד. 'תשמעי, לא נראה לי זה
מסתדר בינינו. כלומר- מצידי הכל סבבה, אבל את כל הזמן עסוקה,
אף פעם אין לך זמן לדבר ואני מרגיש שכרגע אני מיותר.'
מה? מה קרה פה? אני רציתי! אני התכוונתי! ומה זאת אומרת אין לי
זמן? נכון, יש לי עוד דברים לעשות חוץ מלדווח לך כל שעה עגולה
על המתרחש, כמו איזה מלאכי חיזקיה. וחוצמזה למה אני עצובה?
במילא זה מה שרציתי, לא? לא?
'אה...קודם כל אתה לא מיותר, פשוט יש לך נטיה כזאת...קצת
לחנוק. אולי גרמתי לך להרגיש ככה אבל מתוך ניסיון לשמור קצת על
המרחב שלי.'
'תשמעי, אני לא כועס. כל אחד ייקח מזה מה שהוא צריך לקחת,
לפעמים הבאות.'
תראו, תראו. הוא כבר התגבר. הכל טוב ויפה ואפשר לדבר על פעמים
באות. ומה אני? עז? טוב שהוא לא מזמין אותי לחתונה שלו תוך כדי
שהוא זורק אותי!! טוב, להרגע. כולה חודשיים הייתם ביחד. אמא
שלך אפילו לא מכירה אותו.
וואי!! אמא שלי לא מכירה אותו! איזה מזל!! זה לגמרי מפשט את
כל העניין!
טוב, אז נשאר ידידים? ביי!

קיצר- ככה זה נגמר. אפילו ניסיתי להזיל דמעה בערב, בבאר. אורית
הוציאה אותי להתאוורר ולהתחיל התחלה חדשה. ואיפה אם לא בבאר
השכונתי שגיל הכניסה בו הוא מ-18 ומעלה.
'פה אני אמורה להתאוורר? יש פה ריח של טלק תינוקות! עם זה
מתאווררים?'
'טוב, טוב. תפסיקי להתבכיין. פעם הבאה נלך לאיזה פיק אפ באר,
שם ישבו מסביבנו חבורה שקיבלה פס יציאה מבית אבות, יזמינו
אותנו לשתות כל הערב על חשבונם ואז נבקש מהברמן לעשות איזו
פעולת הסחה ונברח דרך הכניסה האחורית.'
'אורית מאמי, למה זה נשמע כמו משהו שכבר עשית? ובכל אופן, אני
קיבלתי החלטה - מעכשיו, רק מבוגרים.'
קיבלתי מבט שהיה ערבוב של בוז, תוכחה וגיחוך. חזק ביותר. אבל
לא עבד עלי.
'אל תעשי לי את המבטים האלה. יש לנו משימה.'
'לנו?' היא קופצת, 'איך אני קשורה? תודה, אבל לא תודה. אני
מחפשת מישהו שימשיך לחיות אחרי שאני אעבור את הארבעים.'
'נו, אל תסחפי בבקשה. אני מתכוונת לבני 30 עד 40. מה? זה לא
פער סביר?'
'ומה גורם לך לחשוב שאצלם זה אחרת? הא?'
התקילה אותי. 'תשמעי, ניסיון, חוכמת חיים...' אני חוזרת על
המנטרה שלי.
'שטויות. פעם יצאתי עם אחד. בן 32. טוב לך, לא? '
'נו, נגיד.'
'סינן אותי!!'
'אז?'
'מה את לא מבינה? הוא סינן. אותי!!'
'אורית, זה לא קשור לגיל.'
'בטח שכן. זה ממש לא בוגר לסנן.'
'אורית את מסננת את רמי כבר חצי שנה.'
'נו, ואני בת 32?? את רואה? הוכחת את הנקודה שלי בדיוק.'
אי אפשר איתה. אבל גם לא בלעדיה.

טוב, לחשוב, לחשוב. מה לעשות עם הרגליים? לשלב? לשים צמוד?
להמשיך לקרוא ומדי פעם להגניב מבטים? לא, לעשות את עצמי בוחנת
את התמונה של הכד שמעל ראשו. לא. שקוף מדי.
איזה מקום רומנטי לקלוט מישהו חמוד- בתור למעבדה בקופת חולים.
תכף אני אלך להשתין בתוך קופסא קטנה ושקופה, ואצא איתה, והוא
יזכה אותי במבט של 'איכ, יא משתינה לתוך קופסאות קטנות
ושקופות', ואני אסתלק משם בבושת פנים.
אה- הוא חייך אלי! בטוח, אני לא הוזה. דווקא ברגע הקריטי הגיע
התור שלי.
'צמת שמונה שעות?'
'מה? מי אמר לצום? היה צריך??'
''צטערת, 'צטרכי לחזור עוד פעם.'
'מה עוד פעם? אני עובדת! אני לא יכולה. אכלתי כולה דנונה
בבוקר!!'
''צטערת.'
'אבל זה היה 0% שומן!!!'
''צטערת.'
'אויייי נו!! 'צטערת, 'צטערת! מה יעזור לי שאת 'צטערת אם יפטרו
אותי? טוב, לא חשוב, את לא אשמה...'
ואז...
'אה, את יודעת שזה לא חוקי אם יפטרו אותך על זה?'
'חוקי, לא חוקי. ממש מעניין אותם. לא חוקי לך, קחי את הזנב שלך
ולכי. ככה זה עוב..' אה! זה ההוא! עם התמונה! כאילו, מעל הראש!
אז הוא כן חייך אלי!
או. קיי. צריך להעריך בערך בן כמה הוא נראה. נראה טוב!! טוב,
טוב, להתמקד. שיער לבן - אין. כרס - אין. טבעת - אין. מריח
טוב. נראה - חתיך. או. קיי - איפשהו בין 24 ל-44.
לא טוב. צריך לשאול משהו מכוון.
'אתה כבר לא סטודנט בטח, אז אתה לא יודע איך זה...'
'נכון. '
ממש עזר, יופי.
'אבל הייתי. וזה לא משנה סטודנט או לא, יש לך זכויות!'
'טוב, טוב. מה אתה עורך דין או משהו?'
'לא, רק חיפשתי תירוץ להתחיל לדבר איתך.'
אתם רואים? על זה אני מדברת! זאת ישירות של גילאי ה-30 פלוס.
בלי משחקים. אם זה היה איזה ינוקא בן יומו הוא כבר היה מתחיל
להתפתל. "רק רציתי לעזור", או - "לא, פשוט אני סטודנט למשפטים
ואני עושה עלייך פרקטיקה...", אתם יודעים.
'כן?' חיוך מלא - שביעות - עצמית - אך - לא - יותר מדי - זורח
התפשט על פני. כך כיווננתי אותו בכל אופן.
'כן. אני פשוט... אני צלם, את מבינה. ויש לי איזה רעיון לסדרת
צילומים, שבתקווה יהפכו יום אחד לתערוכה.'
אוה. נשימות. נשימות. הוא בכלל לא רצה... הוא... הוא. או קיי.
יצאתי סתומה. בלחץ. עם פקק שעווה. טוב, אני לא הראיתי כלום.
אין לו שום סיבה לחשוב שאני חשבתי שהוא מתחיל איתי.
'אני מצטער אם חשבת שאני מתחיל איתך.'
אם אני המסמר והוא הפטיש זאת בהחלט הדפיקה האחרונה שהכניסה
אותי עמוק בתוך הבלטות של קופת חולים מכבי. דווקא עכשיו זה היה
זמן טוב להיות פחות ישיר.
'לא, לא. זה בכלל לא מה שחשבתי. אז תגיד, איזה סוג של צילומים?
אהה, צילומים בדיוק..כאילו, מה הרעיון הכללי?' צילומים?  מה
נסגר איתי? פרויד היה אומר על זה משהו.
הוא מחייך.
הוא צוחק עלי!
'את ממש חמודה, את יודעת? וממש ממש מתאימה! בול. איך שראיתי
אותך ישר ידעתי שזה זה.'
'ממש נשמע רומנטי.'
'כן, אה...קיצר, אפשר לקבוע איתך דייט?' בנסיבות אחרות הייתי
ממש מתרגשת.
'טוב, אני פנויה כל ערב משתיים בלילה.'
'הבנתי שאת עובדת. אפשר בשבת?'
'טוב נו...איפה?'
'אצלי.'
'לא. אצלי.'
ואם הוא איזה סוטה מין, ינעל אותי במרתף ויבקש כופר מההורים
שלי, ואחרי שהם יבקשו בתשלומים יבין עם מי יש לו עסק ויזרוק
אותי מהמרפסת?
'תקשיבי, יש לי ציוד בדירה והכל. זה ממש בעיה אצלך.'
'טוב, אבל אני באה עם אורית.'
'אין בעיה. תביאי את אורית.'

'אני לא מאמינה, אני לא מאמינה', התנשפה אורית, 'את  הולכת
להיות דוגמנית.'
'מה דוגמנית מה? את לא מבינה שזה צילום אומנותי כזה? בטח ישים
עלי דלעת כזאת, כמו שעושים להלוואין, ואחר כך יחרטט משהו על
הקומפוזיציה של הראש שלי.'
'אני לא מבינה? את ממש סתומה לפעמים! זאת ההזדמנות שלך לפרוץ!
תחשבי שאם התערוכה שלו תצליח את תהיי מפורסמת, ואחרי שהוא יהיה
מגדולי הצלמים, את תהיי הדוגמנית הראשונה שהצטלמה לתערוכה
הראשונה שלו, שאיתה הוא פרץ!'
'אורית', אני מתחננת, 'תפסיקי לדבר עם הידיים. אני רוצה לחיות,
תחזיקי את ההגה!!'
היינו בדרך לדירה שלו. יום שבת בבוקר, במקום לצלות את עצמנו
בים ולשטוף את העיניים תרתי משמע, אני הולכת להשפיל את עצמי
בסטודיו המאולתר של חגי אביחי. ככה קוראים לו.  מה זה? שם של
בנאדם או דמות מרחוב סומסום? חגי זה השם, או אביחי זה השם?
ולמה זה מתחרז?? ולמה אני כבר שונאת אותו?
'את שונאת אותו כי הוא לא התחיל איתך?' אורית שוב קוטעת לי את
המחשבות בדיוק במקום שהן הפסיקו.
'מה פתאום? מה אני מונעת על ידי אגו? כמו איזה ילד בן 20?'
'טוב, אז זה בטוח. את שונאת אותו כי הוא לא התחיל איתך, וגם
מעך לך את האגו עם זה שהוא עלה על זה, שזה מה שחשבת.'
'אז מה.'
'ממש בוגרת את.'
''צטערת.'
'מה?'
'לא חשוב.'
הגענו לדירה. היא פשוט מדהימה! בחיים שלי לא התלהבתי ככה ממשהו
שהוא לא גבר! (סתם, אני לא כזאת שטחית, אני גם מתלהבת
מבגדים).
נתחיל בעובדה שבסלון יש צילום ענקי בשחור לבן של וודסטוק.
הקירות צבועים בצהוב, אבל לא חולני. ויש מלא אור. ומלא ציוד של
צילום גם. יש לו גם שולחן קפה מעץ כהה, כבד כזה. הרגליים שלו
מגולפות כפילים. ובכלל, כל הדירה נותנת לך הרגשה של סטלה עדינה
וטובה.
והוא כמובן לא אכזב, עם מכנסי דייגים שראו ימים טובים מאלה
וחולצת צבא גזורה. בהחלט מספק.
'חגי, תכיר, זאת אורית, חברה שלי.'
'היי. רוצות לשתות?'
'בודאי! 'התלהבה אורית
'אורית, הוא מתכוון לקפה.' סיננתי בחצי פה.
'אה.'
התמקמנו בספה, שהייתה כל כך נוחה שזה גרם לי להתעלם מההדפס
פרחים הגרוזיני שהתנוסס עליה, (ואפילו זה לא הצליח להרוס את
היופי של הדירה. אפשר לומר שהספה הוסיפה חן גרוזיני למקום).
חגי ישב מולנו. התחלתי לבחון את פניו ביתר דקדקנות, כי ממבט
ראשון הוא נראה ממש ממש טוב, אז צריך למצוא פגמים רבים ככל
הניתן. לא הייתי עושה את זה אם הוא היה מתחיל איתי. הוא הביא
את זה על עצמו.
'טוב, אז אני אספר לכן מה בעצם הרעיון של הסדרה הזו...'
יש לו עיניים ירוקות כאלה, עם עיגול יותר כהה מסביב לאישון.
וריסים ארוכים מספיק בשביל לעשות מסגרת לעין, אבל לא ארוכים
מדי כדי לגרום למראה נשי. והכי יפה, זה כשהוא מחייך, העיניים
שלו מחייכות גם, ונוצרים קמטי צחוק כאלה, וישר רואים שהוא איש
טוב. עם עיניים טובות. גם כן פגמים!!
'...אז הבנתן בערך מה אני רוצה?'
אה, אתה יכול לחזור על זה, הייתי פשוט שקועה בעיניים היפות
שלך. אני מסתכלת על אורית במבט של "מה אני אמורה לעשות בדיוק?"
אבל כנראה היא לא  הבינה את זה כי היא מיד אמרה: " סבבה בואו
נתחיל! אני אאפר אותה, בסדר?"
אני שמחה שכולם כל כך להוטים להתחיל, אבל מישהו פה יכול לספר
לי מה אני אמורה להיות? אולי אני לא מסכימה להתפשט?!
'אורית, אני לא מסכימה להתפשט', לחשתי לה בהיסטריה כשחגי הולך
להכין את הציוד שלו.
אורית הסתכלה עלי ברחמים. 'נועה, תגידי לי את האמת - מה עשית
כשהוא דיבר?'
'הקשבתי, ברור'
'אז מה הוא אמר?' מתחכמת זאתי.
'הוא אמר ש..אה...הוא יצלם אותי, וכזה נעשה כאילו אנחנו
מצטלמים ו...'
'אורית' הוא צעק מהחדר שלו 'את יכולה להשתמש בחדר הקטן משמאל
לאיפור וכל זה'
אוהו, אני ממש שמחה שהם התארגנו להם ככה, זורמים להם בכיף.
יופי. נחמד. מה איתי אבל?!?!
'בואי, בואי. צאי מההלם כבר' אורית משכה אותי לחדר האיפור.
פתחנו את הדלת וראינו שם איש שעומד על הראש. הסתכלנו עליו. הוא
הסתכל עלינו. נראה לי אף אחד מהנוכחים לא היה בטוח מה עליו
לעשות. 'אההה'. אמרתי. 'הםםם' אמרה אורית. וההוא עדיין עומד על
הראש.
'אה, חגי!!' צרחה אורית 'יש כאן מישו, שעומד על הראש'. כנראה
שרק עכשיו הוא באמת שם לב שהוא לא לבד, ומרוב בהלה והפתעה קרס
בצורה ממש מעוותת על המזרון, שלא היה מזרון אלא ערימה של
בגדים.
'אה, זה בטח אחי עושה את היוגה שלו.' אמר חגי.
יוגה? נחמד... האח קם על רגליו, יישר את בגדיו, חייך ואמר:
'היי, אני איתי. נעים מאוד'. נו, זאת ממש בדיחה גרועה - איתי
אביחי? חגי ואיתי אביחי? משהו מעוות הולך במשפחה הזאת, אני
אומרת לכם. גל צחוק איים לפרוץ ממני, אבל החזקתי אותו בפנים
ממש חזק. עד שאורית צבטה אותי בירך. ככה לא צחקתי הרבה זמן. לא
שזה היה כל כך מצחיק. לא. אבל בגלל שהתאפקתי, ואחר כך עוד היא
הוסיפה עם הצביטה ובעצמה פרצה בצחוק... התגלגלנו על הרצפה,
בכינו ורצנו ביחד לשירותים, מה שהביא עימו גל צחוק היסטרי
לחלוטין. מה שעוד היה מצחיק שאיתי צחק יחד איתנו, כי אתם
יודעים איך זה מדבק, הצחוק. לא היה לו מושג כמובן למה הוא
צוחק. כאן נכנס לפעולה חוש האמן של חגי, שבדיוק נכנס עם המצלמה
לראות איך אנחנו מתקדמות בהכנות. הוא צילם וצילם. אותנו, עם
איתי, בריצה לשירותים, בהתגלגלות. הכל. בסופו של דבר טוב שלא
הקשבתי לו. כי אחרי שחגי פיתח את התמונות, הוא החליט שזו תהיה
הסדרה שלו.
ועכשיו לאיתי. איתי נראה כמו גרסה דהויה של אחיו הגדול. עם עוד
קצת צבע, עוד קצת מוצקות, עוד קמצוץ מפה וקמצוץ משם הוא היה
ממש יפה. כמו חגי. אורית לעומתי לא ראתה את זה ככה בכלל.
'הוא נראה ממש טוב. ותראי איך הוא זרם איתנו! בחור ממש סבבה'.
'אני לא אמרתי שהוא לא סבבה. אבל חגי...מה אני אגיד'.
'זה ממש לא משנה מה תגידי. איתי נראה טוב'.
'יופי'.
'אה, והוא גם הסתכל עליך'.
'מי? מי הסתכל עלי? חגי?'
'לא. איתי. איתי הסתכל עליך'.
'נו יופי אורית. עמדתי מולו, לא הייתה לו בדיוק ברירה'.
'אל תהיי מפגרת. הוא הסתכל ככה' אורית עשתה ניסיון כושל לחקות
מבט מאוד מסוים שכנראה עשה איתי.
'אורית, אין לי מושג מה זה אומר'
'זה כל כך שקוף, הוא רוצה אותך. או לפחות רוצה להכיר אותך'.
'חבל. אני רוצה את הדוגמית היותר מוצלחת של משפחת אביחי,
ובכלל, צריך ללכת כבר. חצי יום שרפנו פה'.
'בנות, רוצות לשבת קצת במרפסת? יש יין, נרגילה'.
'ברור' אורית לא הססה לרגע.
'אורית, אורית, לא. לא בא לי. הוא עושה לי דיכאון. כמה שהוא לא
שם עלי, וראית כמה מאמצים עשיתי שהוא כן ישים...'
'כן, יצאת קצת מפגרת כשרצית לשרוך את הכפכפים שלך'
'אה...לא היית אמורה לשים לב לזה, אבל בכל אופן, כמה שהוא לא
מתייחס ככה בא לי עליו יותר! מה הקטע שלי?'
'את לא יודעת שזה תמיד ככה? זה טבע האדם. יאללה, אל תהיי כבדה.
נשב, נדבר. אולי תרשימי אותו בדיבורים שנונים ובידע כללי'.
'אני עד כדי כך משעממת??'
ישבנו במרפסת, שותים יין, מעשנים נרגילה ומדברים על...לא על
סקס, גם לא על אהבה ויחסים, ואפילו לא על צילום. על גמלים!!
גמלים! חגי סיפר על איזה טיול שלו במדבר, שהוא ושני חברים
החליטו שהם עושים בתחתונים בלבד ועל גמלים. כמה שקטע כזה יכול
להרוס. אבל לא לאורית מסתבר. היא דיברה על זה יומיים שלמים
ובקושי רב הורדתי אותה מהרעיון של לעשות אותו דבר. במיוחד היה
לי קשה לשכנע אותה לוותר על החלק של התחתונים.
לאט לאט שמתי לב שאיתי ואני נשארים מחוץ לשיחה הקולחת שהתפתחה
בין אורית לחגי. טוב, לא הייתה לי ממש ברירה, אז התחלתי לבחון
את הדהוי.
אה! יש לו עיניים כחולות בכלל! הסתכלתי עליו והוא נתן לי חיוך
כזה של "ילדים, מה לעשות...".
'אז אתה עושה יוגה?'
'כן '
אתה לא רואה שאני מנסה לפתח פה שיחה? מה "כן"??
'מזמן?'
'ממש לא. רק התחלתי'.
'באמת? גם אני!'
'ואללה?! אצל מי את לומדת?'
'אצל אחת, סוזי קוראים לה. אין לה שם משפחה. זה יותר מסתורי
ככה, מסתבר. קטע של יוגים'.
'דייי. גם אני לומד אצלה. ג'ינג'ית כזאת, נכון?'
'כן, אבל זה לא טבעי, שתדע'.
'אה. טוב.'
'אז בן כמה אתה?'
'25. ואת?'.
תינוק.
'אני, 24.' עוד 4 חודשים. זה כבר חוקי לעגל. אורית בת 26. עוד
מעט היא תתחיל לעגל כלפי מטה. צריך לא לשכוח להגיד לה את זה.
כמו חברה טובה.
איתי סיפר לי שהוא לומד פיזיותרפיה, ושהוא טייל שנה ביפן וסין,
שזה החלום שלי בערך כבר שנתיים. ממש התלהבתי והוא הבטיח להראות
לי תמונות כשנהיה אצלו בדירה.
רגע, רגע. כבר הגענו לדירה שלו? הבחור לא מבזבז אפילו שניה.
כנראה אורית צדקה. אבל ממש מתחשק לי חגי. מה אני אעשה?
'מה, כל הזמן הזה דיברתם על גמלים?' אני חוקרת אותה באוטו בדרך
הביתה.
'לא. סתם קשקשנו. לא משהו מעניין. אבל ראיתי שהשיחה עם חגי
זרמה שלא כמתוכנן'.
'כן. הוא נחמד. אז מה הוא סיפר לך?'
'נועה, בחיי, לא משהו מספיק מעניין כדי שאני אזכור אחרי שהוא
סגר את הפה'.
'כן, אבל צחקת כל הזמן אז בטח הוא אמר לך משהו משעשע יותר
מגמלים!'
'זה דווקא ממש מגניב הקטע הזה עם הגמלים. אולי נעשה גם?'
'טוב. אבל מחר, בסדר?'

'וואי, מעולה!'
'חגי, ממש יפה. ממש'.
חגי התקשר אלי ואמר שהתמונות מוכנות, ושאנחנו מוזמנות לבוא
ולראות. כשהפלאפון צלצל, וראיתי שזה הוא אז ממש קיוותי שהוא
יגיד משהו כמו, 'אני ממש מצטער שלא התחלתי איתך בקופת חולים,
ואני מקווה שתתני לי הזדמנות לנסות שוב'. כן, בטח.
'תביאי את עצמך עם אורית לפה!!' אמר בהתרגשות. סיימתי לפתח,
ויצא ממש ממש יפה. ככה איתי אמר בכל אופן'. הוווו, גם יפה וגם
צנוע!
התמונות יצאו יפות, והעבירו בדיוק רב את ההתרחשות. מי שהסתכל
בהן מיד התחיל לחייך. אחר כך, בתערוכה, שמעתי אנשים שואלים אחד
את השני 'על מה נראה לך הן צוחקות?' ומעלים כל מיני השערות
מופרעות. וברגע שגרמת לאנשים לחשוב ולהפעיל את הדמיון- הצלחת.

ישבנו במרפסת ודיברנו על אלכוהול. חגי ממש אוהב יינות ומבין
בכל העסק גם לא מעט. האמת, זה די חנוני לדעתי. אולי זו סתם
סטיגמה, אבל גם הקטע הזה של יריקות אל תוך כוס לא עושה טוב
לתדמית של ייננים.
'רגע, אז מה ההבדל בעצם בין יבש לחצי יבש?' אורית הייתה להוטה
להעשיר את הידע שלה בנושא.
' על קצה המזלג, זה קשור לכמות הסוכרים שיש ביין. כמה שהוא
יותר יבש ככה פחות סוכרים'.
אורית הנהנה במרץ.
החלטתי לתרגל נשימות מרוב שעמום. לא ממש שמתי לב שאני עושה את
זה בקול רם מדי עד שקלטתי את הפרצוף של אורית ממש קרוב אלי.
'נועה'לה, הכל טוב איתך? חטפת אסטמה או משהו?'
'לא, היא רק מתרגלת נשימה נכונה. זה מרגיע.' איתי נכנס לדירה.
יודעים מה? הוא לא כזה דהוי. עכשיו, כשהוא לבוש בבגדים אחרים,
נראה לי נוסף לו קצת צבע. הוא הוריד את נעליו והתיישב על הפוף,
לידי. 'חשבתי משהו, נועה. אולי תשני את היום שלך ביוגה ליום
שלישי ונלך ביחד?'
'אני לא יכולה ביום שלישי, זה היום הכי ארוך שלי בלימודים.
אולי אתה תשנה לשני?'
'טוב'
זה היה קל.
רגע! אני רוצה אותו ביוגה בכלל? אני צריכה את המרחב שלי! אני
לא יכולה שיחנקו אותי, שהוא יהיה בכל מקום- בדירה של חגי, בחוג
יוגה!

'נועה, דבר ראשון זאת הדירה של אח שלו. דבר שני - למה את
היסטרית? אתם אפילו לא יצאתם פעם אחת. מי חונק אותך בדיוק?'
'כמה כיף להיות צודקת כל הזמן, אה?'
'לכי תנסי. מה אכפת לך? מה יש לך להפסיד?'
'אה, אז מצבי כל כך גרוע שכבר אין לי מה להפסיד, ואם כבר
מתעניינים בי אז צריך לנצל את ההזדמנות, גם אם זה איזה
קואזימודו??'
'את בלתי נסבלת לפעמים'.
'אני לפני מחזור'.
'נועה, שלוש שבועות לפני מחזור לא נחשב ללפני מחזור!'
'טוב, אני לחוצה מזה, בסדר? אני לא אוהבת להתכופף בנוכחות
גברים'.
'אם את לחוצה ממנו אז זה טוב, אז הוא מוצא חן בעינייך!'
'לא צריך להיסחף, כולה חשבתי שהוא לא כל כך דהוי'.
'שהוא מה?'
'לא חשוב. אולי אני באמת צריכה לנסות. במיוחד לאור העובדה
המצערת שחגי מעדיף גמלים על בחורות'.
'אה, בדיוק רציתי לדבר איתך על העניין הזה'.
'אהם'.
'מה?'
'דברי, דברי'.
'אז זהו. חגי כאילו התקשר אלי. ואמר שכאילו, כלומר שאל, כן,
שאם אני רוצה לצאת איתו לאנשו. ככה סתם. לא דייט או משו'
כשאורית מתרגשת או לחוצה היא מתחילה להשמיט את הה' בסוף
ה"שהו".
'ומה אמרת?'
'אמרתי שלא'.
'מה?? למה?'
'כי את כזה דלוקה עליו ולא היה לי נעים. ואני לא מוכנה שגבר
יעבור בינינו, אלא אם כן זה באותה מיטה'.
'אוריייית! זה גובל בגילוי עריות ובבעילת קטינים!!'. איך אני
אוהבת את הילדה הזאת! איזה כיף זה שחברה שלך מוכיחה לך כל פעם
מחדש שהיא פשוט חברה טובה. איזה כיף לי!! יודעים מה? זה יותר
כיף מאשר שאם חגי היה מתחיל איתי.
'אורית. תקשיבי לי טוב. שום גבר לא יעבור בינינו. גם לא במיטה.
אל תוותרי על זה. אין לך מה להרגיש לא נעים, במיוחד שסיפרת לי.
במיוחד שלא היה כלום! לכי! תתקשרי אליו עכשיו ותגידי שקבעתם
למחר בתשע. ואני אלך להתכופף עם הדהוי'.
'בטוחה?'
'ברור!! אם יהיה ביניכם משהו רציני זה יהיה החבר הראשון שלך
שאני יאהב'.
'ומה את תומר לא אהבת את רוצה להגיד לי?'
'אורית, זה היה בכיתה ו'. אז הוא היה בסדר'.

'רוצה שאני אבוא לאסוף אותך?' איתי היה בטלפון. פעם אחרונה
שדיברנו הייתה לפני יומיים. איזה כיף!!
'אם זה לא בעיה - בכיף. רמב"ם 102. אל תצפצף יש לנו שכנים
רגישים'.
'אחלה. בארבע אני אצלך'. והוא היה אצלי בדיוק בארבע. יפה. אני
אוהבת דיוק. מכיוון שחגי ירד מהפרק, החלטתי לתת לאיתי הזדמנות
ולחלק לו נקודות טובות על כל דבר שמוצא חן בעיני. בינתיים יש
לו שלוש - על דיוק, על היוגה ועל זה שהוא אח של חגי.
'ערב נעים לכולם' סוזי ניסתה לשוות לקולה נימה מרגיעה, ובכלל
לא העלתה בדעתה שהיא נשמעת יותר כמו מגהץ קיטור. 'נתחיל בברכת
השמש'. הנה זה בא. עוד מעט אני אצרך להניף את התחת שלי אל על,
ותוך כדי לשמור על אשרת פנים נינוחה ועוד לנסות לקלוט בזווית
העין אם איתי מסתכל.  הוא בכלל לא הסתכל. הלו! אתה לא שם לב?
בחורה יפה עם טייץ קצרצר? לא עושה לך כלום? אבל איתי היה כל
כולו מרוכז בתנועות ובנשימות, כשעל פניו מרוח חיוך מטופש. חמוד
דווקא, איך שהוא מתרכז.
אחר כך הלכנו לשבת בפאב. הוא דווקא מצחיק האיתי הזה. ובניגוד
לאח שלו יש לו סיפורים מעניינים. הוא סיפר על הטיול שלו בסין
ויפן ועשה לי עוד יותר חשק לנסוע לשם. שתינו יין ודיברנו,
ודיברנו, ולפתע הברמן ניגש אלינו ובצורה הכי עדינה שיכל אמר
שאנחנו האחרונים שיושבים ותוקעים את כל המלצרים. השעה הייתה
שלוש וחצי בלילה. לא שמנו לב בכלל איך הזמן טס.
'לא נראה לי שאני מסוגלת לנהוג' אמרתי. לא שהייתי שיכורה או
משהו, אני פשוט אחראית וזהירה, זה הכל.
'בואי נעשה טיול בפארק, תאווררי קצת את הראש, נראה לי את
שיכורה לגמרי'.
'נראה לך?' אמרתי, וכמובן שבאותו רגע נתקעה לי הרגל במשהו
ומעדתי. יופי. מצחיק מאוד.
התיישבנו על ספסל. הפארק היה ריק מאדם, חוץ מהאדם שהולך בלילה
בפארקים ואוסף בקבוקים ופחיות ריקות. פתחתי את הפה לומר משהו
שנון, ואיתי ניצל את הרגע, התכופף ונישק אותי. בנות, (גם בנים,
אבל בעיקר בנות), אני לא יודעת אם זה מולד או נלמד, אבל כשהוא
נישק אותי, נרדמה לי היד מרוב התרגשות. ותוך שניות אני כבר לא
ידעתי איפה אני, ואיזה יום זה. כל מה שהיה שם זה אני והפה שלו,
והלשון - תקיפה, חוקרת, דורשת. ואחרי זמן לא מוגדר הוא משך
אותי ועליתי עליו. וזהו. לא היה לי אכפת מכלום. לא מחגי, לא
שאנחנו במקום ציבורי, לא שזה לא יאה ככה, על ההתחלה. ופתאום
הרגשתי אליו מן פרץ לא מובן של רגש, רגש חמים כזה, בחלל הבטן.
כיסיתי את פניו בנשיקות וחיבקתי אותו, כל כך חזק. ואיזשהו קול
עמום ורחוק במעמקי ראשי צרח - לא, לא! זה מוקדם מדי! הוא יחשוב
שאת ילדה קטנה ומאוהבת! לא ראית סקס והעיר הגדולה? זה מבריח
גברים!! אבל הוא היה כל כך עמום, הקול, וגם איתי הפריע לו
במלמולים. 'אלוהים, איזה שפתיים! אני רוצה אותך כל כך' , גנח.

רואה? הוא לא עוצר את עצמו. אומר מה שבא לו. למה אני צריכה?
הא? כנראה הייתי ממש משכנעת, כי באותו רגע הורדתי ממנו את
החולצה, והוא קם, מניף אותי יחד איתו, ונזרקנו על הדשא.
אני חושבת, אולי, יש סיכוי טוב שנצא לעוד דייט.