[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיפור אמיתי שסיפרה לי סבתא
קיץ 1947, עיר קטנה באוקראינה.
"אני לא הולכת לשום מסיבה!!" התפרצתי לחדר של הורי, שהיה גם
החדר שלי, של אחותי ובעלה ובת דודתי וגם הסלון. לא היה שם אף
אחד שיתעניין בהחלטה הרת הגורל שהגעתי אליה אחר התחבטויות רבות
כל אחר הצהריים. הצצתי למטבח. אמא ישבה עם גבה לדלת והסתכלה
בחלון.
"אמא, אני לא הולכת למסיבת הסיום של התיכון!" אמרתי. היא משכה
בכתפה ואחר כך באפה. "אמא? את בוכה?" שאלתי בחרדה. אמא לא בוכה
אף פעם. גם כשאבא הלך להלחם היא לא בכתה. היא האישה הכי חזקה
שאני מכירה.  התייצבתי בינה לבין החלון עם חיוך ענק : "נו
אמאאא, לא צריך להיסחף. אני רק מוותרת על המסיבה, אני לא
מתחתנת ובורחת מהבית לסיביר!" היא חילצה חצי חיוך ונגבה את
עיניה. "העסק של אבא בבעיות" אמרה בשקט. נשמתי לרווחה,  "אמא,
את לא בכית כשאבא הלך למלחמה. אני בטוחה שנמצא דרך, ניקח
הלוואה או משהו" . נכון שהמצב הכלכלי שלנו לא מאפשר לנו לטוס
השנה לקאריביים, אבל אמא לא בוכה אף פעם אז נבהלתי. "כשאבא הלך
להלחם ידעתי, עם חוש פנימי, שהוא יחזור. פשוט ידעתי. עכשיו אין
לי שמץ של מושג מה יהיה. איך נסתדר. גם ככה צריך לעשות שמיניות
באוויר כדי להשיג דברים, אבל לפחות היה לנו במה  לקנות אותם".
אמא שלי הייתה מלכת הקומבינות. היא השיגה לאחותי הגדולה שמלת
חתונה, מבד משי, עם ריקמה שנעשתה ביד והינומה שאורכה יותר
מהשמלה. אחותי כל הערב פחדה לזוז או לאכול כדי שחס וחלילה לא
יקרה שום דבר לשמלה היקרה. עכשיו היא מתחת למיטה שלי, ארוזה
ומחכה לנסיך חלומותיי.
"אז למה את לא הולכת בדיוק?" שאלה אמא. עכשיו הרגשתי רע עם
עצמי. הסיבה שהחלטתי שאני לא אלך זה בגלל שאין לי נעליים. שמלה
לקחתי מבת דודה שלי. היא גרה איתנו כי אחרי המלחמה לא נשאר לה
אף אחד. היא סיימה תיכון לפני שנתיים אבל את הנעליים היא
השאילה אז מוורה השכנה שלנו. וורה לא חזרה גם לא הנעליים.
"אהה...כי פטר רוצה לבוא איתי ואני מתביישת", אמרתי. זה היה
נכון, אבל מה שהתכוונתי לעשות, לפני שגיליתי שהנעליים ששמרתי
לאירוע מגיל 11 קטנות עלי בשתי מידות, זה להגיד לו פשוט שלא
יבוא. פטר היה החבר שלי, אבל לא נסיך חלומותי. הוא אהב אותי
מאוד. ואמא שלי וגברת קושינסקי, אמא שלו, כבר ראו חתונה באופק.
פטר היה גדול ממני בשנתיים והיה קצין בצבא. הוא היה גבוה ויפה
וכל הבנות דיברו רק על זה. אז לא רציתי שיבוא איתי כדי שלא
ידברו. גם ככה אני הולכת להפתיע אותם ולבטל את החתונה שכל
המשפחה כבר רואה בדמיונה.
"את ילדה מוזרה. אני לא מבינה מה יש להתבייש פה! כזה בחור יפה
וגבוה. והכי חשוב- מוכן לעשות בשבילך הכל! את יודעת במה זה עלה
לו לבקש חופשה ולבוא להיות איתך בנשף? כזאת ילדה מוזרה..." אמא
נאנחה. אני באמת הייתי עוף מוזר על רקע אחותי נינה. אחותי
היפיפייה הייתה פרועה ואנרגטית, היא אהבה לשיר ולרקוד ולצאת עם
בחורים. היה לה שיער שחור וארוך. כל כך שחור הוא היה שבאור הוא
נראה אפילו כחול כהה. ועיניים ענקיות ושחורות היו לה. ומחזרים
שעמדו בתור מחוץ לבית ורק חיכו שהיא תעיף מבט, תזכה אותם בשתי
עינייה הצועניות, המסתוריות, תצחקק ותכנס בחזרה, לעזור לאמא
במטבח. ובערב הייתה בורחת לריקודים. כל זה היה לפני המלחמה.
היא עדיין שרה וצוחקת ומדברת בקול רם מדי, אבל כבר לא יוצאת
לרקוד. הכל אפור ויבש עכשיו. לאף אחד אין כסף למסיבות, ליין,
לבגדים. וגם אחותי נשואה כבר ויש לה בטן בת 7 חודשים. וכבר לא
מעניין לה לרקוד, אלא רק לדבר ליצור הקטן שצומח שם בתוכה
ולדמיין איך היא תשיר לו, תנדנד אותו ותסניף את ריח התינוקות
שלו. ועל רקע אחות כזאת אני בטח נראית מוזרה. שקטה. שקולה מדי
לגילי, רצינית. כמו אבא שלי. בגלל זה את השיחות שיש לי עם אבא
אני לא יכולה לשחזר עם אף אחד אחר. אבא שלי ספר, אבל הוא יודע
הרבה מעבר לסוגי תספורות, או איך עושים שגברות יכנסו כהות שיער
וייצאו משם עם תלתלים זהובים. אבא היה יושב ומספר לי על
ניוטון, ועל איך גילו את אמריקה, ועל מערכת הכוכבים ואיך פועל
גוף האדם. אז נכון שלא ציפיתי מעצמי לבטל מסיבה בגלל שאין לי
נעליים אבל איכשהו זה נהיה עניין עקרוני.
"אמא, זה מאוד נחמד מצידו שהוא לקח חופשה, אבל העניין המרתק פה
הוא שלא ביקשתי ממנו בכלל!" אמרתי בעצבים.
"לא נכון!! איזה חצוף! איך הוא יכל לנסות להפתיע אותך ולהגיע
לנשף סיום! מנוול. חכי, אולי הוא גם יביא פרחים, אז בכלל תזרקי
אותו!" אמא הוציאה את האגרסיות שלה בציניות. אבא הסביר לי שלפי
התיאוריה של פרויד זה נקרא סובלימציה.
"אמא הוא לא בא איתי וזה סופי. הוא היה צריך להגיד לי לפני,
ומכאן נובע בהכרח שזאת בעיה שלו." רציתי איכשהו להגיע לנושא
הנעליים, אבל הרגשתי רע להתבכיין על כך אחרי שאמא סיפרה לי שיש
צרות במספרה.
"אגב, מה את לובשת?" היא תמיד עושה את זה. תמיד ממשיכה את
המחשבות שלי בדיוק איפה שהן נגמרו.
"אהה, את השמלה של אירה" אמרתי.
"ומה עם נעליים? לכי תמדדי את אלה ששמרת לך מכיתה ה'. תביאי
לפה נראה. זה מתחת למיטה שלך, ליד שמלת החתונה". את שתי המילים
האחרונות היא ביטאה בהדגשה. הלכתי לחדר והבאתי את הנעליים.
הדגמתי לאמא באופן תיאטרלי את העובדה שהן קטנות עלי ועשיתי
הצגה שלמה של מופתעת מהעניין.
"מה נעשה אמא? נינה לא במידה שלי, לך אין שום דבר מתאים. איך
אני אלך למסיבה? עם נעלי בית?"
"טוב, טוב. תרגעי. אני אשיג לך נעליים. תני לי רק לחשוב עם מי
לדבר" אמא מיד התחילה להניע את גלגלי הקומבינה, "אם אני לא
טועה, הבת של מריה, זאת שיש לה...את יודעת, ילד קוקו" אמא לחשה
את המילה האחרונה, כאילו חששה שהילד הקוקו ישמע וייעלב עד עמקי
נשמתו, "אז היא אמרה שיפה מביאה דברים מהבירה, מתוצרת פולין
וצ'כוסלובקיה. היא משיגה את זה דרך החיילים שלנו ואחר כך מוכרת
במחיר כפול ועד שזה מגיע אלינו זה כבר מחיר משולש".  מצד אחד
הרגשתי לא נעים בגלל המצב. מצד שני רציתי ללכת למסיבה. ורציתי
את הנעליים. "אז אולי תדברי עם מריה אמא?" שאלתי בהיסוס. "ואז
תלכי למסיבה?" שאלה אמא "עם פטר?"
אוף. זאת סחיטה! זה לא הוגן! "נראה!" אמרתי וברחתי לחדר. הייתי
באמצע "80 אלף מיל מתחת למים" ואחרי הנעליים זה היה הדבר השני
הכי מרתק.




"רוזי! רוזי  איפה את? תביאי את עצמך למטבח עכשיו!"
"עוד רגע אמא, אני רק מסיימת את הפרק!"
"אין בעיה, אז גברת קליין תיתן את הנעליים היפות שהיא הביאה
מהבירה לקטיה מהכיתה שלך. ביי ביי גברת קליין" צרחה אמא. זרקתי
את הספר ורצתי למטבח. גב' קליין בכלל לא התכוונה ללכת, היא עוד
לא התחילה לשתות את התה שלה והייתה עסוקה בלהעמיס לתוכו קוביות
סוכר. ספרתי 4 קוביות ואז כבר התחלתי להרגיש בחילה. "לא אומרים
שלום רוזי? את רואה נעליים וכבר שוכחת איך מתנהגים?" אמרה אמא
בחיבה יותר מאשר בזעף. "שלום גב' קליין" אמרתי והרגשתי איך
כולי מסמיקה, כולל האוזניים. " את יכולה לקרוא לי אנסטסיה"
אמרה בחיוך. היא הייתה רוסיה ובעלה יהודי. זכרתי אותה במעורפל.
היא התחתנה עם יעקוב קליין כשהייתי בת 7, ואני זוכרת את כול
הדודות שלי יושבות במטבח ומצקצקות בדאגה. "זה לא שיש לנו בעיה
עם גויות...אבל אם אמא שלו הייתה בחיים...אוי אוי. היא לא
הייתה עוברת על זה בשקט" אמרו אז הדודות שלי. במטבח. ההורים של
יעקוב היו מאוד דתיים. גם סבתא שלי הייתה אדוקה, אבל לא ככה.
ואנחנו, אנחנו כבר לא נחשבים בכלל יהודים. שרידים של משהו
יהודי אולי,לא יותר. אחרי המלחמה עברה משפחת קליין לבירה.
אנסטסיה הייתה לבושה בהידור, בשמלת קיץ ירקרקה, עם חגורה רחבה
בצבע לבן. היא הייתה דקיקה ומאופרת בטעם. לא הפסקתי להסתכל
עליה ולדמיין את עצמי, עם השמלה הזאת והנעליים החדשות שהיא
הביאה לי. הנעליים עמדו בקופסא ארוזה בנייר חום ליד השולחן.
עמדתי בצד ומבטי נדד בין אנסטסיה היפה לבין החבילה ליד רגלה.
"אוי, בלבלת אותי עם העוגיות שלך,  מלכה! כמעט שכחתי למה באתי,
והילדה המסכנה עומדת פה ומתענה" התנצלה אנסטסיה. "לא, לא. זה
בסדר. את תאכלי ותשתי ואחר כך נעבור לחדר שתמדוד" אמרה אמא
וקיבלה ממני מבט שהוא שילוב של עלבון, כעס ורחמים עצמיים. זה
לא עזר לי.  אחרי שגב' קליין סיימה לאכול את התה שלה- עם כמות
הסוכר שהיא שמה זה כבר הפך לסוג של דייסה - עברנו לסלון השינה
שלנו. התיישבתי על המיטה וחלצתי נעליים ברוב טקסיות. אנסטסיה
התכופפה וקרעה את העטיפה החומה. הסרתי את המכסה והסתכלתי
פנימה. "מה??!" נפלטה צעקה מפי. "מה, כל כך יפה?" אמא התכופפה
קדימה כדי לראות יותר טוב והבעת פניה השתנתה מחיוך שבע רצון
לתמיהה. "איפה הנעל השניה?" שאלה אמא בכעס את גב' קליין. אמא
יכולה היות נחמדה ומנומסת, עד שעובדים עליה או מנסים לרמות
אותה. "מה זה?!" אמא הצביעה על הקופסא בזעם. בקופסא הייתה נעל
אחת ויחידה. האחת והיחידה בשבילי. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון,
ועל אף שלא ידעתי מה עלה בגורל הנעל השנייה, היה לי ברור שגם
היא חייבת להיות שלי. זה היה סנדל על עקב מרובע, לא גבוה (כיאה
לנערות בגילי), בצבע שמנת עם פסי זהב דקיקים ועדינים בצדדים.
לאף אחת לא הייתה נעל כזאת. אף אחת. וזה חייב להיות שלי. "לא
קרה כלום בנות" אמרה אנסטסיה בחיוך, "פשוט גם אמא של קטיה, נו
הילדה מהכיתה שלך רוזי, גם פנתה אלי בקשר לנעליים. אז הבאתי לה
אחת, ולך אחת. ולמי שזה יתאים היא תקח!" אנסטסיה נראתה מאוד
מרוצה מתוכניתה הגאונית.
"גב' קליין" אמרה אמי בארסיות "ומה חשבת לעשות אם הנעל תתאים
לשתי הבנות? הא?". החיוך של גב' קליין התחלף בהבעה מהורהרת.
"אה. לא חשבתי על זה".
"לא חשבת מה? רוזי!" פקדה אמי "שימי את הנעל". לקחתי את בבת
עיני ובעדינות שמתי את רגלי. ובאותו רגע ידעתי על מה נכתב
סיפור סינדרלה. לא על אהבה וצדק ויושר, אלא על השנייה הזאת,
שאישה שמה נעל שהיא אוהבת, ומגלה שהנעל הזאת כמו עוצבה לצורת
כף רגלה.
זה אושר. "נו?" אמא קטעה את ההתייחדות שלי עם רגליי "טוב?"
"טוב" אמרתי בעיניים נוצצות.
"אז תתלבשי, הולכים לקטיה" אמרה אמא תוך כדי שהיא שמה את
סנדליה. "גם את, גברת סוחרת!"



הלכנו לבית של קטיה. היא גרה עם אמה ואחיה הקטן לא רחוק
מאיתנו. אמא דפקה בדלת ואני וגב' קליין הסתתרנו מאחוריה. אמא
של קטיה פתחה את הדלת: "או, מלכה! טוב לראות אותך! בואו כנסו.
אנסטסיה, את מכירה את מלכה? היא שכנה שלי כבר 30 שנה! היא
אפילו הכירה ביני לבין בעלי היקר, זכרונו לברכה. בזכותה ידעתי
40 שנה של אושר!" אמא הסתכלה על דורה ויינברג ברחמים. "דורה
יקירה, באתי יחד עם אנסטסיה. היא הייתה אצלינו עכשיו, באנו
ביחד" אמרה אמא לאט. כאילו שהדפקה של דורה זה שהיא מבינה משהו
כשמדברים אליה לאט. היא לא מבינה לא ככה ולא ככה. אף אחד לא
יודע מה עבר עליה במלחמה, אבל היא חזרה משם...איך לומר? כאילו
פרקו לה את המוח לחלקים ואחר כך הרכיבו מחדש, אבל לא שמו הכל
במקומו.
"איפה קטיה?" שאלה אמא "היא כבר מדדה את הנעל?" "אוו כן כן!"
אמרה דורה באושר "צריך להודות לגב' קליין שלנו, איזו נעל יפה,
והעיקר מתאימה לקטיושה בול! ממש כאילו ייצרו בשבילה במיוחד!"
נהדר, חשבתי לעצמי. פשוט נהדר. באותו רגע קטיה נכנסה לחדר
וסקרה במבטה את כל המשלחת. "מה קורה כאן, אמא?" "אהה...מלכה
באה, עם אנסטסיה הבת שלה ועוד מישהי..." דורה הסתכלה עלי
בתמיהה, כאילו רק עכשיו השגיחה בנוכחותי. "אמא, רוזי זאת הבת
שלה, וגב' קליין הביאה לנו את הנעל" אמרה קטיה בסבלנות. "אוי!
איזו נעל יפה גב' קליין..." דורה כנראה קלטה לבד באמצע המשפט
שמשהו כאן לא מסתדר "אני אלך לשים מים בקומקום. תשבו. תשבו".
"קטיה, תקשיבי" אימי הייתה מעשית כמו תמיד ונגשה ישר לעניין,
"נוצר פה מצב לא נעים", היא זרקה מבט מאשים לעבר גב' קליין
שישבה והתביישה בעצמה מאוד, "ומה שקרה שגם לרוזי הנעל מתאימה
בול. אני מבינה ששתיכן רוצות להגיע לנשף סיום, אז בואי נעשה
עסק- אני אשלם לך מחיר של נעל אחת, ואת תתני לנו אותה ותלכי
לקנות לך נעליים אחרות!", לאמא היה מבע מרוצה- הנה היא פתרה
לכולם את הבעיה, וכולם יצאו מרוצים.
"לא." אמרה קטיה "את יודעת טוב מאוד שאי אפשר "ללכת לקנות"!
תלכו אתם לקנות. בחנויות המדפים ריקים, ואני הייתי גם צריכה
למשוך בחוטים כדי להשיג את הנעליים האלה. אין שום סיכוי שאני
אתן לך!" קטיה פנתה אלי באומרה זאת. זה הכל בגלל פטר! ידעתי!
ידעתי שאסור היה לי להסתובב איתו ככה בעיר, כשכולם רואים.
עכשיו היא מתנקמת בי הקטיה הזאת. בטח היא מקנאה שיש לי חבר. מי
ירצה אותה? היא רזה כמו מקל, היא בטח הולכת לישון ברווח בין
המקרר לקיר! זה בסדר, היא גם שטוחה כמו קרש אז דבר לא מפריע!
זהו! פטר בטוח לא בא איתי למסיבה וזה סגור!
"הבנתי אותך" אמרה אמא וקמה. "בואו. הולכים." פקדה. וכך יצאנו
מביתה של קטיה הרזה בידיים ריקות מנעליים. "אמא, מה נעשה?"
שאלתי בדאגה תוך כדי שאני מנסה להדביק את צעדיה,  "את אל
תדאגי. אני עוד לא יודעת איך, אבל לנשף את תלכי עם נעליים. עם
הנעליים האלה!" אמרה אמא ונכנסה לדירה.





פטר ישב בסלון עם אבי, כשנכנסתי לבית אחרי בית הספר. כשהוא ראה
אותי, הוא קם, ביקש סליחה מאבא והתקרב אלי עם חיוך ענקי. לא
ראיתי אותו חודשיים. כן, הוא אכן גבר יפה. אין מה להגיד. הוא
גם מאלה שלא יודעים שהם נראים טוב, שזה הסוג המועדף עלי, כי
גבר שמתעסק במראה שלו ישר מעורר בי חשדות, שאולי הוא לא ממש
סגור על עצמו בעניין הגבריות. פטר חיבק אותי לשבריר שנייה
והרחיק ממנו מיד. זה לא יפה להתחבק כשאבא שלי מסתכל.
"נו את מתכוננת למסיבה?" שאל, ואני חשתי שיש בשאלה גם רמיזה.
התעלמתי ממנה.
"אני עוד לא בטוחה שאני הולכת פטר" אמרתי
"למה?"
"כי אין לי נעליים, ואמא לא מצליחה להשיג"
"אמא שלך לא מצליחה להשיג? אם כך המצב באמת חמור"
"הוא חמור יותר ממה שאתה חושב. אני עכשיו גם על הכוונת של
קטיה. היא שונאת אותי" אמרתי וסיפרתי לו על התוכנית הגאונית של
גב' קליין.
"אוי. כל כך יהודי מצידה לעשות את זה, לנסות לירות לכל
הכיוונים!" אמר בכעס.
"נכון? רק חבל שהיא לא יהודייה. אבל לפחות אני יודעת עכשיו מה
אתה חושב עלינו!" אמרתי בסרקאזם ופניתי לחדר. פטר נשאר עומד
עוד כמה שניות, מחכה שהאדמומיות שכיסתה את פניו תעבור.
"רוזי! פטר! בואו לשולחן!" צעקה אמא מהמטבח.
התיישבנו סביב השולחן ואכלנו בדממה. פתאום פטר הניח מידיו את
המזלג ברעש והסתכל עלי כאילו נחת עליו רעיון גאוני.
"רוזי! אני גאון!"
"נעים מאוד. אני רוזי" אמרתי ביובש וקיבלתי מאמא מבט שאמר "אל
תהיי חזירה".
"לא, באמת. מצאתי דרך להשיג לך את הנעל שאצל קטיה!"
"באמת?" הסרקאזם התחלף בדגדוגי אושר "על מה חשבת?"
"יש לי חבר, סרגיי, הוא עובד בק.ג.ב.  אני יכול לבקש ממנו
להגיע לבית שלה, להראות את התעודה שלו ולדרוש את הנעל!". הדממה
שגם כך הייתה סביב השולחן העמיקה.
"לא בא בחשבון" אמר אבא, "דורה תחטוף התקף לב כשהיא תראה אותו.
זו בדיחה מרושעת בזמנים בהם נכנסים ולוקחים אנשים מביתם, ואחר
כך הם לא חוזרים. פשוט לא!"
"אבל אבא דורה גם ככה לא מבינה כלום, וקטיה לא תחטוף התקף לב,
היא עוד צעירה!" אמרתי. אמא פרצה בצחוק, "תשמע פטר, לא ציפיתי
ממך לתוכנית כזאת, אבל אין ספק שהפתעת לטובה. זה באמת טוב!".
היא פנתה לאבי, "דורה באמת לא מבינה הרבה כבר, וקטיה אדישה כמו
עמוד חשמל". לאמא תמיד היו דימויים מוזרים מאוד.



סרגיי עמד מול דלת הכניסה של משפחת ויינברג ונראה עצבני.
"אני לא אוהב לעבוד על אנשים" סינן לעברי ולעבר פטר.
"זה קצת סותר את העובדה שאתה עובד בק.ג.ב לא??" לחשתי לו.
"לא זה לא!" סרגיי עבר ללחישות רמות וכעוסות "אני לא בתפקיד
מבצעי! אני לא עושה דברים כאלה וזה לא כיף לי בכלל!".
"סרגיי תזכור שאתה לא עושה את זה ללא תמורה! אני אכניס אותך
למסיבת סיום ושם תוכל לבחור מכל הבא ליד- כולל אוכל!" לחשתי.
לפטר היה פרצוף של מלפפון חמוץ. לפני שיצאנו הודעתי לו חגיגית
שלא הוא בא איתי, אלא סרגיי. לא כי אני לא רוצה, אלא רק למען
המטרה הנעלה של השגת הנעליים. איכשהו גרמתי לכולם להתייחס לכל
העניין כאילו ביטחון המדינה תלוי בכך.
סרגיי זרק לעברינו עוד מבט מאשים, דפק בדלת, חיכה שיענו לו
ונכנס. אני ופטר נשארנו לחכות לו בחדר מדרגות. אחרי שעברה שעה,
ופטר התחיל לנחור כשהוא מרוח לי על הכתף נשברתי. ניערתי אותו
והלכנו הביתה. רק בשמונה בערב, שלוש וחצי שעות לאחר שסרגיי דפק
בדלת של קטיה הוא הופיע אצלנו בדירה. אמא שלי הספיקה לסרוג חצי
סוודר מרוב עצבים, ואבא שלי לא הפסיק לנדנד ולפתח כל מיני
וריאציות מוזרות של מה שקרה- דורה התעלפה, דורה נלחצה ודקרה את
סרגיי, איכשהו הכל היה קשור לדורה בצירוף של התקף כלשהו.
"איפה, לכל הרוחות היית??" התפרצתי.  סרגיי התיישב והדליק
סיגריה, "מצאתי את אישתי" אמר ושאף בהנאה. "אה, וקחי את הנעל
שלך", אמר וזרק לעברי את החצי השני שלי.
"אתה מוכן לספר מה היה?" שאל פטר, כשחיוך מרוח לו על הפרצוף.
"נכנסתי, קטיה ואמא שלה ישבו על הספה. קטיה ישר קפצה על רגליה
והסתכלה עלי כאילו נכנסתי דרך החלון ולא דרך הדלת. אמרתי לה
ששמי סרגיי ואני מהק.ג.ב וראיתי שהיא ממש נלחצה..."
"ומה דורה אמרה?" התפרץ אבא.
"היא רק שאלה אם אני רוצה תה. בכל מקרה, קטיה התחילה לדבר ממש
מהר, אמרה שרק אחיה הקטן יכל להסתבך במשהו, והוא רק בן 14 ויש
לו כל מיני שטויות בראש, והיא מוכנה לקחת על עצמה מה שזה לא
יהיה שהוא עשה. אז הרגעתי אותה ואמרתי לה שרק באתי לקחת את
הנעל. שזוהי פקודה מגבוה. בהתחלה היא לא הבינה על מה אני מדבר,
ואז היא התחילה לצחוק. לקח לה איזה רבע שעה להרגע מרוב צחוק.
היא אמרה שאתם משפחה של חולי נפש ושכולכם צריכים להתאשפז. אני
כמובן לא אמרתי כלום, רק אמרתי לה 'גברת, את צריכה למסור לי את
הנעל. זה לא אני קובע, אז אין לך מה להתווכח איתי'. ואז איכשהו
מצאתי את עצמי יושב איתה במטבח, ודיברנו ודיברנו וככה הכרתי את
אשתי!"
"אתה לא רציני!" אמרתי "מה, וכבר הצעת לה נישואין?"
"לא, קודם נלך למסיבה, אחר כך זה. לאט לאט. אני לא רוצה להבריח
אותה או משהו"
וכך כולם קיבלו את מה שרצו. חוץ מפטר. פשוט לא הייתי מוכנה
שיבוא איתי.
ביום של המסיבה נראיתי כמו נסיכה. ככה אבא אמר כשסקר אותי
בחיבה ואולי קצת בדאגה, על איך שגדלתי לו מהר מדי.
בדרך חזרה מהנשף, כשטופפתי לי על המדרכה בנעליים החדשות שלי
פגשתי את אהבת חיי, שהוא סבא שלך. קצת קיטש. אבל ככה זה היה,
מה אני יכולה לעשות?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמעתי כאן טענה
שהשתלטתי על
הסלוגנים?

אני? השתלטות
היא למעלה ממני.
אני רק יורדת.


מיכלי שלא תשתלט
על כלום רק תרד.
אבל
מה-זה-טוב+דרושות


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/8/07 15:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סנדרה מלמד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה