נכנסתי לתוך בית חולים, ראיתי אותו יושב שם על כיסא גלגלים,
רציתי להתקרב אליו אבל
היססתי, מי אני שאגש ככה סתם לגיבור חשבתי לעצמי, לגשת לאחד
שהיה מוכן להקריב את חייו למען המדינה בזמן שאני עשיתי בטן גב
ברמת גן. אין מה לעשות, חייבים לעשות את העבודה שלי, הוא עדיין
ישב שם אז ניגשתי, ראיתי שהוא אוכל אז כשהגעתי שאלתי אותו אם
אני יכול להזמין לו משהו, כשהוא הרים את הראש ראיתי שהוא לא
ממש בעניין שלי, עכשיו אבל לפני שהוא אמר משהו שאלתי אותו,
"כמה סוכר אתה רוצה?"
"מי אתה?"  הוא שאל אותי, בפנים הרגשתי שהוא רוצה שאני אעוף לו
מהעיניים שם, אבל בכל זאת המשכתי, "אני גל, אני כתב מב'מחנה',
אני עושה עליך כת..."
"אה כתב. "
"כן."
"אז אל תפריע לי עכשיו אני אוכל, תבוא אחרי זה, אם בכלל."
"טוב אני אשב שם בצד", סימנתי לו עם היד, "אם אתה רוצה לדבר
אני שם, אני אבוא כשתגמור לאכול."
הוא סימן לי אם היד ללכת אז הלכתי. התיישבתי על הספה והסתכלתי
עליו, זה לא היה הכי טוב, לא משנה אני יכול להסתדר איתו. הוא
סיים לאכול, קמתי מהכורסא וניגשתי אליו. בלעתי את הרוק, הלכתי
מאחוריו ותפשתי את הכיסא, והתחלתי לגלגל, "תקשיב, אני רק רוצה
להגיד לך שזה כבוד גדול לדבר איתך".
"אני יכול לבד", הוא אמר בקול רוטן
"מה, מה אתה יכול לבד? אה סבבה הבנתי", עזבתי את הכיסא והלכתי
לצידו.
"כמו שאמרתי קודם, זה באמת כבוד גדול לראיין אותך, הבנתי שעד
עכשיו לא היית מוכן לתת רעיון לאף אחד ".
"וזה לא ישתנה היום."
"אפשר לדעת למה?"
"אם אני אגיד לך למה אז זה כבר יהיה ראיון, וכמו שאמרת אני לא
מתראיין."
"אולי תעשה פעם אחת 'יוצא מהכלל' ותתראיין, בשבילי."
"תגיד יוצא לך הרבה ללכת לראיין מישהו ולחזור בלי כתבה?"
"לא."
"אז אולי תעשה פעם אחת 'יוצא מהכלל' בשבילי?"
אוקי, אני ממשיך במגמה הרע שלי, צריך למצוא דרך אחרת, הוא נכנס
לחדר שלו הוא עצר את הכיסא ליד המיטה.
"אפשר להיכנס?"
"מה אני אגיד לך? לצערי גדלתי להיות בבית עם ערכים. "
הוא ניסה לעבור למיטה ניגשתי ועזרתי לו
"אני יכול לבד."
עזבתי אותו, קצת בעצבים, אבל אם הוא רוצה שיעשה את זה לבד,
שניה אחרי שעזבתי אותו הוא נפל על הרצפה, קצת חייכתי, אני יודע
שזה לא היה במקום, אבל מה אפשר לעשות, הוא רוצה ללכת אם הראש
בקיר אז בהצלחה.
הוא הביט בי הוא ראה שאני קצת מחייך
"אם אתה רוצה אתה יכול".
"אני מצטער, לא התכוונתי. "
"זה בסדר, אני הייתי צוחק עליך אם אתה היית נופל."
לא ידעתי איך לקבל את זה אבל אין מה לעשות ממשיכים. הוא טיפס
על המיטה.
"תודה."
"על מה?"
"על זה שלא עזרת לי לקום. "
"אה, אם ככה אז אין על מה?"
היה נראה לי שהוא קצת נפתח, אז ניגשתי לעניין.
"אתה יודע מה, אני לא כותב כלום, אתה מוכן לספר לי מה קרה שם,
למה אתה לא מוכן להתראיין? משהו?"
"מה אתם לא מבינים במילה לא?"
"מה זה מפריע לך? ממה אתה כל-כך מפחד?"
"אוף דה רקורד?"
"כן."
הוא סיפר לי באותו רגע הכל על איך הטנק שלו התפוצץ, והוא עזר
לחבר שלו להוציא את 2 הפצועים מהטנק הבוער. על איך הם סחבו
אותם 3 קילומטרים עד שהם יצאו מטווח האש של החיזבאללה. על איך
הם ישבו שם 13 שעות בלי אוכל, בלי שתייה, בלי ציוד רפואי, כשהם
מחכים לפינוי. על איך שהחבר שלו אמר לו כל הזמן שהוא יכול
להסתדר לבד ושילך לעזור לשני, למרות שהייתה חסרה לו רגל. על זה
שחבר שלו לא הסכים לשתות מים כי הוא אמר, "שתה אתה אני גם ככה
לא אחזור". על זה שהחבר השני שלא היה פצוע הלך לקרוא לעזרה
והשאיר אותו שם כדי שיעזור לפצועים, על איך שחבר שלו אף פעם לא
חזר כדי לעזור להם אחרי שנעלם, ועל כמה הוא שנא אותו על זה. על
איך זה שרק בסוף המלחמה נודע לו שהוא לא הצליח להגיע לשום מקום
והוא נהרג מאש כוחותינו, כשהיה בדרך לקרוא לעזרה. הוא גם אמר
לי את הדבר שהכי קשה לגבר להגיד. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר
לי, "אני פחדתי, כשהייתי שם והיו יריות מסביב, אני פחדתי,
ולבסוף כשבאו לאסוף אותנו אחרי יותר מחצי יום אני ביקשתי לחזור
איתם, וכשלא נתנו לי אז התעקשתי, ביקשתי בסוף אפילו בכיתי כדי
לחזור. אז אתה מבין למה אני לא מוכן להתראיין, כי אני לא
גיבור, הגיבורים נשארו שם. כי אני צריך להמשיך לחיות עם מה
שאני רואה היום כקללה, אבל ביום מהימים אני אירגע, אני אסלח
לעצמי, ואז אני אמשיך פשוט אמשיך לחיות, שזה משהו יותר ממה
שאני יכול להגיד עליהם".
הסתכלתי עליו וחיבקתי אותו, לא כמו החברים המזויפים שאחרי חודש
יפסיקו לבקר אותו, לא כמו ההורים שלו שחייבים לאהוב אותו, לא
כמו שחשבתי שאני אחבק אותו, חיבקתי כמו חבר אמיתי, בלי טיפת
רחמים, בלי טיפת התנשאות, בלי טיפת שקר וברגע שחשבתי שצריך
לעזוב עזבתי, בלי מחויבות כלפי מישהו, פשוט הייתי כן כפליו
וכלפי.
נפרדנו, אמרתי לו שלצערו אני עוד אחזור אז שיהיה מוכן, הפעם
הוא לא ניסה להתחמק, כשיצאתי מהחדר ישבתי על אותה כורסא שישבתי
קודם ודמעה התהלכה לי על הלחי, ניגבתי אותה, כל הזמן בפנים לא
בכיתי, ואני לא אתחיל עכשיו. פתחתי את התיק והוצאתי את הרשמקול
ולחצתי, STOP עכשיו כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות, האמת היא
שעכשיו כבר לא רציתי לעצור .לחצתי על DELETE ויצאתי.