פזמון:
השמש לא זורחת - כאן יותר, אורז לי תיק - הולך למקום אחר,
רוצה מקום שיעניק שלווה, רוצה מקום שימלא בי נחמה.
הזמן עובר עליי - ואני נודד, פוסע בשבילים - וכל הזמן מועד,
רוצה מקום שיעניק שלווה, רוצה מקום שימלא בי נחמה.

בית א:
על כל אחד עוברים ימים שהוא רוצה לשכוח,
רוצה מהם לברוח, רוצה מעט מנוח,
מרגיש שאין עוד כוח - לקושי החיים,
מביט על העולם, ושואל את אלוקים,

למה - אנשים תמיד סובלים,
למה - מלחמות והרוגים,
למה - אין תרופות למחלות,
ולמה - אתה נותן לזה לקרות,

למה אני צריך להביט באנשים,  
ולראות איך היאוש גובר להם על החיים,
העיניים נוצצות וזה לא יהלומים,
רק דמעות שמחפשות את תווי הפנים,

אדמה שנספגה בדם האזרחים,
משוועת שוב למים שהורידו הגשמים,
הפרחים אצלי גדלים רק בצבעים אדומים
והשמש לא זורחת כאן יותר לאנשים.

פזמון  חוזר

בית ב:
בתוך עולם מלא שנאה לא מוצא את עצמי,
חושך וצלמוות אופפים תמיד אותי,
האור כבר לא מאיר יותר מבעד חלוני,
מחפש את התשובה מה יהיה בגורלי,

החיים עוברים מולי על גבי מסך שחור,
הלב פורץ בזעקה - אלוקים תעזור -
בוא תאיר את דרכי ותשלח קרן אור,
לפני שאתרחק ואתנתק מהאזור.

סביב אותן ה - בעיות, כל הזמן מתרוצצים,
חוזרים על טעויות, ואף-פעם לא מתקנים,
אלימות שמתגברת וצוברת נפגעים,
את כולנו מבודדת וקורעת לגזרים,

מנסים לגשר - את הקרע שנוצר
וכל דבר שעושים - מתברר כמיותר,
אבל אסור להתייאש כי היום כולם רואים,
שהשמש לא זורחת כאן יותר לאנשים.

פזמון  חוזר