אני יושבת במקום שאז, היה המפלט שלנו.
חושבת מה אתה עושה עכשיו וכמה זמן זה לא היה ככה.
ואיך היינו באים לכאן, אני עם הגיטרה ואתה עם הסיגריות.
אני עם השירים ואתה עם הכאבים.
היינו יושבים אני ואתה על הספסל ומחייכים חיוך תמים.
היינו יכולים לשבת שם עד 5 בבוקר, לדבר ודברים אחרים.
היינו מפנטזים על החיים שלנו בעוד 10 שנים.
בשבילך אני אהיה "המשוררת שלומדים בשיעורי ספרות",
ובשבילי אתה הפסנתרן המוכשר שכולם ידברו עליו...
היינו מנסים להמציא סיסמאות מפגרות והיינו נשפכים מצחוק
כשהתבלבלנו.
העיניים שלך תמיד נצצו.
כמה שהיה לך רע, תמיד חייכת.
לא נשברת מולי...
היינו יכולים לשבת בחדר מלא אנשים,
לשמוע שיר שמזכיר לנו אותנו, להסתכל אחד לעבר השנייה ולחייך.
היית בא אליי והיינו כותבים שירים מצחיקים שרק שנינו היינו
מבינים.
וכשהיית בא לישון אצלי... היית אומר שרק אצלי אתה נרדם.
היינו מתפוצצים מצחוק ומפחדים שההורים שלי יקומו, כל פעם
ששמענו רעש קטן,
היינו משחקים אותה ישנים ואז שוב נקרעים בשקט.
איך תמיד כשהייתי צוחקת עליך, היית מסתובב לצד השני ולא מסתכל
עליי...
ואז הייתי מתחננת שתחזור ושאני לא יעשה את זה שוב,
וידעתי שאתה צוחק בלי שאני אראה.
הגעתי למצב שאני מסתכלת עליך ובאמת חושבת שמצאתי מישהו שמשלים
אותי.
מצאתי את החבר הכי טוב שלי...
את הבנאדם שאני יכולה להיות אני והוא לא שופט אותי.
הבנאדם שגורם לי לחייך כל פעם מחדש.
מצאתי אותך...



Forever And Always


זוכר?