26.1.06
3. מסע סודי : נעורים בתל אביב
סידרו לה עבודה בתל-אביב, במשרדי התק''מ אצל אחת מנכבדות
העדה. משרד קטן, מלא פעילות. היא היתה מעין מזכירה-זה לא היה
משהו שהיא עשתה קודם.
בסוף שנות השבעים בית התק''מ שקק פעילות. הסתובבו בו אנשים
שהיו חשובים ברמה קבוצית וחלקם גם ברמה הארצית. התנועה
הקבוצית היתה בשיא כוחה, מעורבת בענייני המדינה ובעלת השפעה
רבה. אבל היא היתה שם מהסיבות הקטנות שלה- בטח כמו עוד הרבה
מזכירות ופקידות מתחילות, באותן שנים.
מבנה התק''ם בן 3-4 הקומות הוא מין שעטנז של התקופה הקלאסית
כביכול: עמודי בטון גדולים, עגולים וצבועים בכחול, משובצים
מבחוץ ליד כל חדר, בכל קומה במבנה הבטון המרובע כקופסא. בפנים:
מסדרונות ארוכים לכל אורך הקומה, מחוברים לשורת משרדים צרים
רבים; בצד החיצוני של כל משרד חלונות גדולים שנוטים לסמטה
השקטה ברחוב סוטין. במרכז המבנה חלל מרובע, כביכול בהשראה
מזרחית עם חצר פנימית. כל זה בצפון תל-אביב, בסמטה צדדית
שקטה.
מגורים היו לה לא רחוק משם, בקומה שניה של מבנה מגורים
רב-דירות, עם עוד חברה לדירה-זה מה שהמשרה שלה כעובדת זוטרה
במשרדי התק''מ אפשרה. שותפתה לדירה בת ה27 כבר התגוררה שם
כשנה, והיו לה עניינים רבים שונים, אולי מחזרים, כך שכמעט לא
היתה מגיעה לכאן.
הרבה אנשים היו מגיעים לבית התק''מ, זה היה מרכז הפעילות,
הלב של כל התנועה הקבוצית. ועדות מוועדות שונות ישבו שם: ועדת
קליטה-שטיפלה בקליטת והפניית אנשים לקבוצים, ועדה כלכלית, ועדת
תרבות, במרתף שכן עתון של התנועה; ארכיון, ועדת- בטחון, ועדת
חינוך שהיתה אחראית לענייני ילדים והשתלמויות של מורות,
תינוקות, ופעוטים מכל התנועה הקבוצית, ועדת מטבחים, ועוד ועדות
רבות ומלאות פעילות שוקקת.-הכל בכל מכל כל. וכן אגף לתחבורה
לפעילי התק''מ, מטבח וחדר-אוכל. הרבה אנשים יצאו ונכנסו לבית
הזה, רובם מבוגרים ומנוסים, שהכווינו את כל פעילות התנועה בכל
מיני דרכים, והיו גם הקשר שלה לפוליטיקאים ולתרגום כלכלי.
אלא שהיא לא היתה מעורבת כמובן בכל זה. ובעצם גם לא כל כך
השתלבה : ישר מגן הירק למשרד...
תמיד היו אנשים ברחובות תל-אביב, בכל שעה של היום והלילה;
ב-530 כשהשחר רק עלה על תל אביב . אנשים שמיהרו או הלכו לאט,
עם עתון הבוקר, לעבודה או למקומות עלומים אחרים; מעולם לא ידעת
אם הם יוצאים או חוזרים מהלילה, מאחרי בנשף; היו מהם שבאו
לשתות את הקפה הראשון של הבוקר, בפינה במכולת או בבית הקפה
הקטן, השכונתי, שבו פזורים כסאות ושולחנות בודדים, לאו דוקא
נקיים במיוחד, מנוגבים בסמרטוט אפור מרוב שימוש, דחוקים ליד
דוכן הקפה, ועם קרואסון טרי ומהביל על צלוחית עם הקפה הלוהט,
לפני הזריחה. נשים מעוכות פנים שהלכו או חזרו מאן-שהוא; אנשים
עובדים, פועלים פשוטים שממהרים בבגדי עבודה משומשים בבוקר
לעבודתם בבניין, במשרדים, ברגל או בהסעה; עמך ישראל השכים
לעבודה. נהגים, מובילי ציוד כבד: אחד מהם התניע ברעש מתמשך את
משאיתו הגדולה לפנות בוקר ליד חלונה של הדודה שלה, העיר את כל
השכונה השקטה, וזה היה הסימן שהבוקר מגיע;
רוב האנשים שנראו בתל-אביב בשנות הששים המוקדמות היו יוצאי
אירופה, חלקם באו מרצונם וחלקם-עקורים, ניצולי שואה. המדינה
היתה עדיין תחת שליטת יוצאי רוסיה, גרמניה ודומיהם, ורק לאט
לאט עברה הנהלת הארץ לילידי המקום. גם בליל שפות זרות שמעת
ברחובות: בולגרית, רומנית, הונגרית, רוסית, פולנית, גרמנית.
אך גם תימנית וערבית מרוקאית.
בדרך לים, כשעתיים יותר מאוחר, היית רואה ברחוב אמהות עם
ילדים, מטפלות שמוציאות את הפעוטים לארגזי החול בשדרות העצים
המפוזרות בכל תל-אביב. בחורות שהולכות בכיוון לים בפס בד צר
מכסה את החזה, וחצאית או מכנסיים קצרות, כפכפים, תיק, לעתים
משקפי שמש גדולים וכובע רחב שוליים, לעתים עם כלב זעיר או
יותר גדול, לעת הזו כבר היתה העיר מלאה קולות, מכוניות צופרות,
שריקות, תנועה ורעש.
בלילה היתה שוכבת פעמים רבות, מקשיבה להולם התוף הקצבי של
העיר שאינו חדל לעולם, לקולות המכוניות הצופרות מבחוץ, לנהם
מכני רחוק שלא חדל, שריקות, מוזיקה קולות אנשים, צלילים של עיר
לילית ומלאה אורות וצבע שחדרו דרך החלון.
רחובות העיר הארוכים, המוארים נשקפו מהחלון, והיא עמדה
והביטה אל העיר שאינה נחה לעולם, כמו מקשיבה לדופק החיים
שהולם כל הזמן, של העיר מלאת החיים והפועמת. כל תל אביב היתה
מלאה דברים שאנשים עושים: מוזיקה, תיאטרון, חיי תרבות והגות,
הרפתקאות. היו המון משפחות עם ילדים, המון אנשים בבתים גבוהים
עם חיים אחרים וזרים שלעולם לא ישיקו לשלה, אבל מסתוריים
ומגרים. לעתים היתה מסתובבת שעות ברגל, חותכת את תל-אביב לאורך
ולרוחב, מגיעה לים, לשוק, חוצה סמטאות שקטות וצדדיות, רחובות
לא מוכרים. פה ושם התידדה עם מישהי מהבית או מקבוץ אחר, אך רוב
הזמן היתה די בודדה, אך גם סקרנית העיר גם היתה מלאה גברים
ונשים צעירים שתמיד נראו ממהרים לאיזה מקום; בערב- הנשים
לבושות בהידור. הגברים שאיתן- בחורים צעירים קצת זרוקים, או
אנשים מכובדים בחליפות או זרים בעיר כמותה, נראו מושכים
ומעניינים, מסקרנים. הם נראו בדרך כלל עסוקים מכדי לשים לב
אליה, הבחורה שצועדת לבד ברחוב. לכל אחד היו החיים שלו
והמקומות שאליהם הלך. פה ושם גם ניסו להתחיל אתה.
תל-אביב נראתה לה כמין בונבוניירה גדולה, עטופת נייר עטיפה
זהוב, וקשורה בסרט מבריק, שמחכה שתפתחי אותה, ותגלי את כל
השוקולדים שמחכים בתוכה עבורך, לטעום לאט לאט, אחד אחד.
לעתים נראתה העיר רבת-שנים, כאילו היתה שם תמיד. סגרירית
ואפורה, עייפה עגמומית ומזעיפת פנים כזקנה. לעתים- משתנה מיום
ליום, משעה לשעה, מרגע לרגע. לעתים אביבית, מלאה זוגות צעירים
יד ביד; אמא צעירה עם פעוט, בחול, במגרש המשחקים שבאחת
השדרות, מרכלת עם השכנה, אם צעירה גם היא. פנסיונרים יושבים על
הספסלים בפארק, כבר לא במשחק, מסתכלים מהצד על המתרחש, חיים
מיום ליום, נהנים מהשמש החמימה, היא היתה עוד ועוד אנשים,
נערות בבגדים מתנפנפים, צבעוניים וקצרים, גברים שיושבים מעבר
לחלון הזכוכית או בשולחן בחוץ עם חברות, וצוחקים, שלעולם לא
תכיר, סוקרים את התיאטרון החי שעובר לפניהם; חיילים,
אנשי-עסקים מעונבים, פנסיונריות מבוגרות שמנסות לעצור את
נעוריהן החומקים, לעתים במכנסיים חצי קצרות, רגליים נאות
ותסרוקת מטופחת. לנסות לפענח: מי העובר, מה הוא עושה, לאן הוא
הולך, איזה עולם שלם הוא נושא אתו. אולי איש חשוב, מרכז
עניינים כבדי משמעות או חולש על אימפריות? תל אביב היתה
הים הכחול, האינסופי, החול שמשתרע לכל אורכו ברצועת החוף,
האנשים שנצלים על החול הזה, העיר היתה מסתורית ופתוחה, מלאת
אורות כמו גם סמטאות צדדיות ושכוחות אל עם בתים אפורים ושקטים,
מוצלים, גנים פתאומיים וקטנים בתוכם, ועצים גדולים, גבוהים
וזקנים, בגנים הפתוחים ובחצרות הסגורות. תל-אביב היתה עולם
שהיא היתה בו אורחת לרגע, היא הרגישה, כמו בשיר של נעמי שמר:
'גרגר אבק שדבק לצעיפה', להרף עין. תל אביב היתה הניו יורק של
הקבוצניקים. קבוצניקים מדריכים הסתובבו שם בחולצות כחולות עם
או בלי שרוך אדום, מכנסיים קצרים וסנדלים. נבוכים, נראים קצת
זרים וקצת אבודים, כמוה. קרו בעיר הזו דברים מלהיבים: ארועי
שבת למשפחות במוזיאון הארץ, למשל. חוויות מעשירות ב'צוותא',
בית לסין.
היתה האופרה- דודתה לקחה אותה לשם פעם אחת, ל'כחו של גורל'
של ורדי, ושם קרה לה משהו מוזר: המוזיקה שהקיפה אותה מכל
הכיוונים ואפפה אותה, חדרה והמסה את ההגנות שלה, והיא בכתה
פתאום, סתם, 10 דקות תמימות, ישבה והתייפחה; היא היחידה בכל
בית האופרה. איש לא שאל למה. אבל זה היה אחר כך, כשהיה לה
כבר למה לבכות...
בקבוץ, חשבה, בלילה יכולת להרגיש את השקט. צרצרים לפנות
בוקר, שמעת את קולות צפרים, ריח רענן של ירק על הבוקר, קולות
וצלילים של אנשים קמים לעבודה מהקיר של החדר הסמוך, אנשים
בבגדי-עבודה כחולים או אפורים, עם עלות השחר ועוד לפני הזריחה,
הטל על הדשאים מרטיב את נעליך כשאתה יוצא לעבודה בשעה מוקדמת,
עם קריאת התרנגול, והשקט הזה, השקט- אבל היא העדיפה בשלב זה
דווקא את המיית העיר.
הדודים: ערבים רבים היתה מבלה אצל האנשים הקרובים לה ביותר,
הדודים שלה: הדוד, אחי האם וניצול שואה, אשתו ושני ילדיהם
הקטנים. היא היתה הולכת אליהם הרבה; זה היה ביתה השני.
זו היתה 'פינה פולנית' ביד אליהו שכללה את רוב השכונה,
ניצולי שואה ברובם, לא צעירים. גם הציירת בבית מעבר לכביש
ובתה, שדודתה קנתה ממנה מספר תמונות עזות צבע ומודרניות. אך
במיוחד משמעותיים עבורה היו הדודה, שגרה בקומה הראשונה, וכן
שכנותיה וחברותיה בדירה הסמוכה ובדירה למטה, בקומת הקרקע, שהיו
ילידות פולניה. הן היו שלשתן נציגות של גולת פולין הדוויה.
השכנה מלמטה, צבועה לבלונד, קטנת קומה, מטופחת ועגלגלה, ולה
בת, בן ובעל, השכנה ליד- אשת סגן ראש העיר. איש חשוב בהיררכיה
השלטונית של תל-אביב; זו האחרונה היתה 'טיפוס': שיער קצר,
שפתיים דקות ומעוקלות קצת כהה, רזה, עם מכנסי רכיבה תמיד
(ואולי שוט מעור?אף אם לא היה שוט היתה הרגשה של אחד כזה בידיה
כל הזמן), אפודת עור מהודקת, סגנון של אציל פולני. היה לה ילד
אחד.
זו היתה שלוחה של עולם זר שנעלם עם חורבות עולמן, והן כאן,
בארץ ישראל הצעירה של שנות הששים-שבעים המוקדמות. בבתי השיכון
הלבנים, האחידים והפשוטים- חסרי הייחוד ובלי כל ההדר, העתיקות
והיופי של עירן, אותה נשאו בדמיונן. הן היו מבלות שעות זו
בביתה של זו, שותות קפה, משוחחות פולנית בינן לבינן, מכנות זו
את זו 'פאני' כמו בפולניה, הן אהבו ודברו על ספרים ועל אנשים
ששייכים לתרבות אחרת, זרה והביאו לבתים הקטנים והלבנים ניחוח
של עולם אחר שכבר נמחה ואיננו, של עיר אירופית גדולה שהיתה
לאבק על כל יהודיה וכל עברה .
לאיש לא היו הרבה ילדים, שם בשכונה. כולם היו אודים מוצלים
מאש, אחרונים, מהעולם ההוא.
הדוד היה עובד בסולל בונה, שעות וימים ארוכים, לעתים גם
נשאר לישון עם הטרקטורים והמכונות-ציוד כבד של העבודה
שלו-באשדוד,עם שאר הפועלים, או בירושלים, או בסדום; שם סללו
דרכים והכינו תשתיות לכבישים רחבים שיסללו, לשכונות גדולות
שייבנו, לנמל שיוקם.
כשהיתה באה לבית הדודים הדודה שיחקה עם הילדים הקטנים
והדודה פינקה אותה; היתה יושבת עם הדודה במטבח, בעת שזו הכינה
במיוחד עבורה מעדנים צנועים: לביבות תפוחי אדמה, כבדי-עוף
מטוגנים, סרדינים מטוגנים במקום, דברים שאיש לא פינק אותה
בכמותם בקבוץ. והיא ישבה והקשיבה, פעורת פה, לסיפורי הדודה על
הבריחה מפולניה בתחילת המלחמה.
הדודה, ילידת ורשה, היתה בת לאב בוהמי שגם שיחק בתיאטרון,
שהיה לבוש תמיד אלגנטי, לבן, מנשק כנהוג את ידי הגבירות, כך
סיפרה דודתה בחיוך שכנראה היה אוהב חיים ועשה, אולי, לאשתו
הרבה צרות, היה אב אהוב מאוד על דודתה, ונושא אהוב לשיחה על
דודתה. הוא מת צעיר, דבר שהדודה לא חדלה אף פעם להצטער עליו.
אבל ורשה לא היתה כפר-הולדתם של אמה והדוד הפרובינציאליים
שלה, הקבוצניקית. הרקע שלהם היה אחר. הם באו מרוסיה מהעיירה,
מהתרבות צרת המבט והאופקים, הנוקשה, הדתית מאד של סביה, זאת
הבינה מהסיפורים. וורשה של לפני המלחמה היתה עיר יפה, פורחת,
מלאת תרבות, וגם היהודים שם היו מעורים בחיי העיר התוססת ולא
רק במסגרת החיים היהודית. כפי הנראה חלקם היו כבר די
מתבוללים.
הדודה בזה קצת למוצאם של מי שנולד בעיירה. גם קצת לבעלה...
בעצם, העיירה של אמא שלה היתה כפר גויי של אוקראינים, ולה
צמודה העיירה היהודית בהמשך מהכפר, רק עם חיים שונים לגמרי,
חיי קהילה נפרדת; כל זה באיזור כפרי וירוק, ברוסיה על גבול
אוקראינה. גם כילדה הדודה הכירה את משפחת אמה היכרות רופפת.
הדוד ואחותו-אמה של הקבוצניקית, ושאר אחיו מרדו בסמכות הדתית
הנוקשה, וערקו לחיים חלוציים והכשרה, לחיי התנועה והפעילות
התוססת בה במטרה לעלות בהמשך לא''י. אך התרבות של הדודה
הסנובית ושל בני העיר היפה, הגדולה, התרבותית היתה זרה להם
הדודה סיפרה לה, שכאשר נכנסו הנאצים לוורשה, היהודים עדיין
לא ידעו מה יקרה והיא, נערה בת 17, ראתה איך הנאצים גוררים זקן
יהודי ברחוב, בזקנו. זה היה סימן מבשר רעות מאין כמוהו לבאות.
היא באה הביתה, נצבה מול אמה ואמרה לה: אני לא נשארת כאן רגע
אחד נוסף אני עוזבת מיד!! תשובת האם היתה: א נ י נשארת כאן
ולא לבד, תחליטי את ואחיך, מי מכם נשאר אתי! פה נולדתי ולא
אעזוב.
כמובן שאיש עדיין לא ידע מה הולך להתרחש.
עד היום, נאנחה הדודה, אני מתהפכת במיטתי בלילות וחושבת:
בעצם, דנתי את אחי למוות.
שכן היא לא הסכימה בשום אופן להשאר בוורשה; היא עלתה למחרת, על
הרכבת לרוסיה, נערה בודדת בת 17, וברחה משם אף שלא ידעה מה
צופן העתיד, ואילו אחיה ואמה שנשארו בוורשה נספו בשואה. אלא
שהיא לא היתה מוכנה בשום אופן להשאר תחת שלטון הגרמנים; מה
שראיתי הספיק לי, אמרה הדודה. ועוד לא ידענו כלום, היא
נאנחה.
ומה עשית ברוסיה?
ברוסיה הייתי סטודנטית באוניברסיטה. גרתי עם בנות רוסיות
גויות. למדנו וחלקנו הכל, המעט מזעיר שהיה.
לא היה מה לאכול, והגויות האלו, שגרו אתי ואהבו אותי, הצילו
אותי ממוות ברעב: הן חלקו אתי את פרוסת הלחם הדלה והאחרונה
מהקיצוב המועט שהיו מקבלות בתור סטודנטיות. הן היו טובות לי
מאחיות, אמרה הדודה, טובות מהיהודיות!
הדודה סיפרה על העולם ההפוך בזמן המלחמה ברוסיה, על התוהו
ובוהו, הפחד המתמיד, ההפצצות, ההריסות, האהבות ללילה; כל איש
ניסה לקחת מהחיים מה שיכול היה-כאילו אין מחר כי באמת, לעולם
לא ידעת, עם ההפצצות האיומות, המתמידות וההרס, האימה, הרעב;
האם תחיה מחר, ואם כן-היכן תהיה? וכך פרחו להם רומנים בין
הצעירים-רומנים קצרי מועד, חטופים, מנצלים את הרגע כל עוד
ניתן. גם לי היו מחזרים, אמרה הדודה. היא היתה אז נערה
בלונדינית, סטודנטית דקה בהירת עיניים, והקבוצניקית לא שאלה את
דודתה מהו שהיו עושים ברומן מלחמה כזה, כאשר אין תיאטרון,
ספריות, גנים שלווים ובתי קפה מזמינים, אין זמן לחיזור רגיל.
כל רגע יכול להיות האחרון; היה ברור מה היה קורה. חטוף ואכול,
קצת חמימות, קצת חיבוק, ומחר החייל הנער המשיך למלחמה ובד''כ
לא ראית אותו יותר.
הדודה אמרה: הפולנים תמיד היו אנטישמים ושנאו יהודים. גם
לפני המלחמה. כשהמלחמה קרבה לסיומה הניצולים יהודים החלו
להתקבץ, אחד מעיר ושניים ממדינה - זה כל מה שנשאר. ההלם של
לגלות שלא שרד כמעט איש, אמרה. הפולנים התישבו בינתיים בבתיהם
הנטושים, הגדולים והיפים בדרך כלל מבתי הכפריים, של היהודים
שעזבו; רבים הרגו את היהודים הבודדים שהצליחו לשרוד, שחזרו
לכפר או עיירת הולדתם לראות אם עוד יחזור ויופיע בן משפחה,
מפחד שיתבעו את ביתם בחזרה. לעולם לא אסלח להם, אמרה.
שוב לא היה לאן לחזור, אל מי, לאן ללכת. שוב לא היתה סיבה
להשאר בארץ ההיא...
הניצולים התנקזו אט אט למחנות העקורים. גם היא הגיעה
למחנה כזה, באיטליה, שהדוד היה מעורב בהנהלתו. הוא עצמו עבר
גלגולים רבים בזמן המלחמה.
מעט לפני המלחמה, כנער בן 15-16 הוגלה לסיביר בגלל מעורבותו
הפוליטית והוא נער שחרחר, מלא חיים שהשתתף בפעילות פוליטית
בלתי ליגלית -לא היה ברור לקבוצניקית מהסיפור אם ההגליה היתה
קשורה היותו במהפכן, או להיותו ציוני, או להיותו קומוניסט שכן
הוא היה מעורב בכל אלה וכל אחד מהם לבדו היה יכול לחרוץ, את
גזר דינו- כולל להיות מוצא להורג. השלטונות לא חשבו אז פעמיים
לפני שירו; בסיביר על כל פנים, רק נעוריו-והבנות המקומיות
הסיביריות, שהבחור הנאה והשחרחר נשא חן בעיניהן והיו עוזרות לו
באוכל ומיטה ללילה, סייעו לו לשרוד את החורף הסיבירי-על הנערות
הללו לא הרבה הדוד שיחה, שכן הדודה היתה בחדר. הוא לא פירט.
לאחר מכן, חזר לרוסיה והספיק ללחום בגרמנים כפרטיזן, (הדבר היה
רומנטי ומעורר השראה בעיני הקבוצניקית: הדוד שלי גיבור, הספיק
גם ללחום בגרמנים מהיערות...) לאחר המלחמה הוא הצטרף לעליה
ב'-העליה הבלתי לגלית שהתארגנה אז לא''י; כדי להעביר יהודים את
הגבולות בין מדינות באירופה, לכיוון פלשתינה; והאנגלים אז בארץ
ישראל וגבולותיה סגורים ומסוגרים.
הדוד היה מעורב בעצמו בלילות, בהברחת שיירות של עקורים.
שם, במחנה הכירו הוא והדודה, שניהם ניצולי שואה חסרי בית, שרוב
משפחתם נשמד; לדודה לא שרד איש מלבד קרוב משפחה אחד: בן-דוד
אחד שלה עם אמו, שהיה גר עכשיו ביד אליהו לא רחוק משם והיו
נפגשים הוא, אמו ודודתה, לעתים מזומנות. כל המשפחה הענפה
שהיתה קודם ברוסיה לדוד ולאם הקבוצניקית - דודים דודות, הורים,
בני דודים, נספתה; חלקם, לפי הדווח שעדים שנכחו במקום, ע''י
שכניהם הגויים,שחמדו את מעט הרכוש שהיה להם, והובילום במו
ידיהם -את אחיו הבוגר שנשאר עם משפחתו בעיירה לתמוך באם
האלמנה, אותה, ואת משפחת האח לנהר ושם ירו בהם! אמא והדוד גם
ידעו והכירו את מי שעשה זאת: זה היה השכן הטוב ביותר שלהם, הכי
נאמן, של ההורים...
במחנה העקורים באיטליה, שהדוד היה מעורב בניהולו החל הרומן
בין הדודה והדוד; גם הדודה עבדה במחנה עם ילדים ניצולי שואה
ובודדים, שהיו צריכים יד מטפלת. שם הכירו.
( אח נוסף של אמא והדוד היה גם הוא ניצול שואה: בתחילת
המלחמה,עם פלישת הגרמנים הוא הספיק לגנוב את הגבול ביער, נמלט
מרוסיה והגיע בדרך לא דרך לארץ ישראל, והשתקע בקיבוץ ליד
הכינרת ).
הקבוצניקית זכרה איך דודה הפרטיזן הופיע בחייה: בעת מלחמת
השחרור, והם בני בני 9 או 10 הורחקו מביתם בקבוץ שבגליל, שם
התנהלה המלחמה ונפלו פגזים ופצצות. כל הילדים עד גיל 15 הועתקו
לביה''ס אליאנס, מעל הכינרת, בטבריה, והיו חיים בצורה מאולתרת:
ישנים על מזרונים בחדרי הכיתות בלילה, מטיילים בעיר, לומדים
מעט; אוכלים מה שנתן הקיצוב. שום דבר לא היה כבימים רגילים. גם
אמא שלה, כיוון שהיתה בהריון גלתה מקבוצה, וגרה גם היא בטבריה.
חוויות ילדות עם הדוד: זו היתה חוויה חדשה: לחיות בעיר,
כשהכנרת הכחולה מקבלת את פניהם רחבה ומוארת, כל בוקר.
יום אחד, טיילה הילדה בת ה-10עם המטפלות ועם שאר הילדים
בשעות הבוקר, כמו בהרבה בקרים אחרים. בעודם משתרכים בחזרה
מטבריה, והיא על הגשר בכיוון ביה''ס אליאנס, ניגש אליה איש
שחרחר, לא גבוה, בעל עיניים בוערות ושאל: את בתה של...? התשובה
המהוססת היתה: כן. הזר הרימה על כפיו, מחבק, לופת אותה,
מבוהלת: איש עם עיניים שחורות, שהיא לא הכירה, מוזר, ספק צוחק
בהתרגשות עצומה, ספק בוכה. מישהו קרא לאמה מבפנים. בראותם זה
את זו, האיש לפת והרים באוויר את האם, אשה בהריון, בחיבוק
עצום ושניהם פרצו בבכי עצום של התרגשות. הילדה מעולם לא ראתה
כך את אמה, כל כך נסחפת כל כך נסערת. זה הדוד שלך, אח של אמא,
אמר לה מישהו על האיש שהופיע יש מאין בחייה. האמא בכתה והחיבוק
שלהם היה כל כך חזק, כאילו לא האמינו שעוד יפגשו, עם המלחמה
האיומה שהיתה.
האם עזבה את רוסיה שנים קודם, אחרי הכשרה, כדי לבוא להגשים
בקיבוץ ואילו הדוד היה אז ילד די קטו וקשר המכתבים אתו,
לאירופה היה די נדיר. בסוף המלחמה לא שמעו ממנו דבר כשנה
וחצי, ורק החבילות שנשלחו מפלשתינה דרך הצלב האדום אליו, לאיזו
כתובת עלומה באירופה, ו ל א הוחזרו, אישרו להם שהוא בין
החיים -חבילות שהנמען נפטר היו מוחזרות לשולח. עד שהופיע פה
פתאום
אחרי הפגישה הראשונה הזו היתה רואה אותו לעתים מזומנות.
האם הדוד והילדה היו מטיילים יחד בטבריה, קונים גלידה. הוא
השלים לאם קצת פערי מידע לגבי מה שהתרחש עם המשפחה ואתו בזמן
שאירופה עלתה בלהבות.
היא גם זכרה, מעט יותר מאוחר, איך נישאו הדוד והדודה, שגם היא
נכנסה לחייהם. חתונה עצובה. בבית הדודה הקבוצניקית השניה,
בנכחות רק 2 האחיות הנשואות ובעליהן, ילדיהן הקטנים ומספר
מוזמנים קטן: רק בני המשפחה הקרובים; בערב, עם כוסית לחיים
בלבד טכס דתי קצר שהיא לא זכרה אם היה או לא היה. בגדים מעט
יותר חגיגיים; הם לא יכלו באמת לשמוח, אחרי כל מה שאיבדו. היו
דמעות בטכס ההוא. הילדה הרגישה שכל הזכרונות מהבית, כל המתים
שלהם ששוב לא יוכלו להיות נוכחים בנשואי זוג הפליטים הלזה,
ריחפו ברקע בארץ החדשה, הזרה, הצחיחה והלוהטת, לעומת ארץ
הורתם שבגדה בהם, הארץ שהשמידה אותם, עם כל הירק, המים והיערות
שבה , ארץ אוכלת יושביה, באירופה, שלעולם שוב לא ידרכו בה.
עכשיו היו מתגוררים ביד אליהו, בדירה קטנה, משפחה
צעירה-מבוגרת (הם נישאו בתחילת שנות השלושים שלהם).
את העבודה הראשונה שלו בארץ סידרה לו אמה, שהכירה כמה אנשים
בארץ שהושיטו יד לעזור לניצולי השואה. כך עשו כולם באותן שנים.
כל זה היה כבר מזמן.
לאחר מכן, בשנים הבאות, היתה האם, איתה, נמלטת לעתים, מפעם
לפעם ליום יומיים מחיי הקבוץ שהיו קשים לה, מהקושי הגופני,
מהמחנק הנפשי אל אחיה זה בתל-אביב, וכך, בבית הדודים שהשתקעו
בשיכון עובדים ביד אליהו היתה הילדה נכנסת לאוירה הזרה כל כך
של ההווי משם, מפולניה ומרוסיה, ומתוודעת במקצת לעולמות האחרים
שהאנשים נשמו וסחבו, ששיחותיהם וזיכרונותיהם נסבו עליהם;
בפסח היו מתקבצים לעתים 5 האחים שהגיעו לישראל בדרך כלל
בבית האח התל-אביבי.( ברוסיה הם היו 7 אחים ואחיות שהגיעו
לבגרות; אחד עם משפחתו נשמד בשואה. אחת היגרה לארגנטינה.
לישראל הגיעו 5 מהם וגרו בקבוצים ובתל-אביב). היו יושבים
ושרים שירים זרים ומוזרים לה, מבית אבא. אלה היו שירים אחרים
משירי הפסח של ההגדה החילונית, הקבוצית, הסוציאליסטית, ההגדה
המיוחדת שעוצבה בקבוץ. הסדר הזה היה מ ש ם.
לרוב בני המשפחה היה קול ערב, והם שרו חזנות, שירים ביידיש,
שירים רוסיים נוגים מכפר הולדתם, היכן שהארץ רחבה כל כך, וכך
רחב טווח שיריהם הנוגים והמקסימים. האם אהבה לשיר וניחנה בקול
אלט נהדר, ובני המשפחה התלוו בהתלהבות לשירה, איש בקולו, מי
מהם עם קול טנור או בריטו ערב, היה גם מי ששר בהתלהבות אבל
זייף... וכך נפתח לילדה צוהר דרך השירים הזרים, לעולם שלם שהיה
וקרס, שהיא לא הכירה, שהיה כל כך רחוק ובה בעת קרוב לעולמה.
זה היה מזמן, ועכשיו כבחורה צעירה המשיכה גם כן לבוא לארץ
המפלט הזו, בית הדודים שלה.
הדודה גם קנתה משכנתה הציירת - גם היא אשה פולניה עם ילדה
אחת מוכשרת, מספר ציורים מלאי צבע וחיים, שנשאו מאד חן בעיניה.
הציירת ייצגה עולם שדודתה העריצה: ציירת, אמנית, בוהמינית
והיא אמצה את האהבה הזו לעולם הרוח והאמנות מדודתה, שאהבה גם
ספרות ושירה-ואת מיצקביץ המשורר הפולני הלאומי; הדודה לקחה
אותה למוזיאון לראשונה בחייה; להרצאות בבית לסין או צוותא,
לאופרה; כיוון שהדוד היה כל כך עייף וחזר כה מאוחר מהעבודה כבר
לא היה לו כח ועניין בכך, והיא שימשה כך פעמים רבות בת-הלוויה
של הדודה, ולמדה הרבה תוך כדי כך. הדודה הלכה, כמוה. לחוג
לציור ועשתה עבודות לא רעות. האשה בת ה40 פלוס והצעירה בת
העשרים היו יוצאות יחדיו, ומאוד נהנו מהחוויות הרוחניות הללו
ששתיהן אהבו.
או שהיו יושבות בדירה הלא גדולה, ליד שולחן הפורמייקה הצר
ומשוחחות. היא היתה מקשיבה בפה פעור. דודתה באה, מבחינתה,
מהעולם הגדול.למעשה, היא וגם הדודה היו בודדות למדי, ושתיהן
סיפקו זו לזו חברה ואפשרות לשפוך את הלב, לספר, להשתתף אחת
בחיי השניה. גם סודות סופרו בין האשה הבוגרת לבחורה הצעירה.
אחרי בית התק''מ עבדה תקופה מסוימת ב'מסעדת פועלים' ברחוב
ברנר.
אל העבודה הגיעה איכשהו, כנראה שוב באמצעות אמה; האם הכירה
אנשים מכל מיני תחנות בעברה; בני העיר בה נולדה, מההכשרה,
מפעילות הדרכתית או אחרת, מהפלמח או ההגנה - האם היתה היתה
קשרית של ההגנה בגליל - הכירה אנשים רבים שעם חלקם שמרה קשר גם
יותר מאוחר. אולי גם משנותיה הראשונות בארץ, בהתחלה, ,
כשהצעירים מאירופה, כמוה, הצטרפו לקבוצים, והיו יוצאים לפרקים
לשוטט בארץ בטיול חופשי, עוברים מקבוץ לקבוץ אוכלים, מתארחים
וישנים יום שם ויומיים פה, מתקבלים בסבר פנים יפות, וכל הארץ
ביתם.
כך שתמיד מישהו הכיר מישהו, ואמה הכירה רבים,כך שהיא, הצעירה
תמיד נחתה לתוך עבודה חדשה, בשעת הצורך או למקום מגורים מסודר.
עבודה בתל-אביב: מסעדת פועלים' היתה מסעדה לאנשים עובדים:
היו 2 מסעדות כאלו, אחת ליד הדואר המרכזי ואחת זו שברחוב ברנר.
מבנה בן 3 קומות, 2 העליונות קומות משרדים של ההסתדרות או
הסוכנות וכיו'ב. למטה היתה המסעדה. פשוטה ותכליתית למראה,
שהאוכלים בה, כמו עובדותיה לבושים בפשטות, אנשים עובדים שקמים
בבוקר לעבודה בד''כ לבושים בגדי עבודה אפורים או כחולים; -כל
תל-אביב נראתה כך אז, בשנות הששים המוקדמות, אנשים שמשכימים
לעבודתם עם שחר, פלח אוכלוסיה יוצא אירופה בעיקרו, עם מבטא
זר,אירופי בדרך כלל, לפי ארץ מוצאם; עיר של אנשים עובדים שחיים
חיים פשוטים. הסועדים כמו המגישות. ההרגשה במקום היתה די דומה
לתחושה בחדר האוכל של הקבוץ-מעין הרגשת בית, והקבוצניקית חשה
שם בנוח.
יכולת לאכול ארוחת צהרים שלמה: שניצל, מחית תפו''א, לחם
ומרק ב10-12 לירות, קציצות, אפונה וגזר עם לחם שחור..אבל אם
גם זה לא היה לך עדיין יכולת תמיד לאכול פריקסה אורז עם גרגרות
עוף ומרק שעועית עשיר עם מעט בשר ורסק עגבניות או כיו''ב,
שהיה אפילו זול מכך, ויצאת שבע.
משפחות שלמות באו עם הילדים. גם אנשים בודדים. לעתים אלמנים
מבוגרים, שהעבירו ליד שולחן קטן שעות על כוס תה עם לימון וקראו
עתון. לרבים, זו היתה הארוחה החמה היחידה במשך היום.
בצהרים - מ1130 עד 1430 בערך, היתה המסעדה מלאה. העניינים
התנהלו לא בלחץ, ע''י המנהלות והאחראיות של המקום: קבוצת נשים
בשנות ה50-55 שלהן שניהלו אותה, שלטו בה ביד רמה, וגבו את הכסף
.(המקום היה שייך להסתדרות).זו היתה ממלכה של נשים והן מלכו
בכיפה. חלקן שמשו כמלצריות יחד עם כמה בנות יותר צעירות, אחת
היתה קופאית. אחת מנהלת, משגיחה. העניינים התנהלו בנחישות
שקטה..
כל מלצרית היתה אחראית על 4 שולחנות.
כשירד הלחץ, היו מרשות לעצמן-2 או 3 יחד, להתיישב לאכול
בעצמן.
היא התיידדה עם בחורה בת 27, בלונדינית, שעבדה שם כמוה,
כמלצרית. לעתים היו יוצאות אח''כ לשוטט קצת, פעם חברתה הזמינה
אותה לחדרה, חדר קטן, דחוס, שכור, מבולגן.
העבודה הזו, עבור הבחורה הבלונדינית הלא-משכילה, היתה אחת
משורת עבודות שעשתה ועוד תעשה, ומקום המגורים הזה - רק אחד
משורת חדרים שעוד תאלץ לגור בהם. איך אפשר לחיות ככה, עם אי
הידיעה מה תאכלי, איפה תעבדי, ואיפה תשני בלילה או בחודש הבא?
עבור בת הקבוץ חוסר הבטחון והקביעות בעבודה זו היה מפחיד
ומרתיע, אך נראה לה שהמגישות הצעירות המעטות במסעדה, לא פחדו
מכך. הן הכירו כך את החיים מאז נולדו, והתרגלו לחיות בצורה זו.
הן נפגשו עם בחורים, יצאו לסרט, נפגשו עם חברות, אהבו להסתובב
ברחובות ולעשות קניות. אני לא הייתי יכולה לחיות כך, היא
חשבה. אני תמיד צריכה להרגיש קרקע יציבה. ואמנם תמיד היתה לה
האפשרות לחזור לקבוץ שלה. המלצרית הבלונדינית תעליה, באיזשהו
מקום על עגלת הנישואין, ותחיה באחת מאותן אלפי דירות חסרות
ייחוד וקטנות, היא חשבה עם בעל וכמה ילדים, כאשר גם הבעל,
כמוה יעבוד כל חייו בעבודה קשה ושוחקת. וכך ינהלו משפחה וכך
יזדקנו.
ואחרי הכל, הרוב חיו כך בתל אביב בשנות הששים, השבעים. גם
הדודים שלה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.