הוא החזיק סכין, מאחוריו היו עוד שניים, החברים שלו החזיקו
אלות בידיים והכו חלושות על ידם השנייה.
"אתה באמת חושב שאתה מפחיד אותי?"
"אני בהחלט חושב ככה"
"אתה באמת חושב שאתה יודע מה זה פחד?"
"אני יודע שאם לא תסתום את הפה שלך ותוציא את הכסף שלך אתה תדע
מה זה כאב"
"בוא אני אספר לך מה זה פחד, פחד זה כשאתה ישן במוצב, מרגיש
מוגן, יודע שכל המדינה מאחוריך, שאם יקרה משהו אתה מוגן, כי יש
לך שכפ"צ וקסדה בחדר, אתה חולם, אתה הולך ברחוב עם חברים שלך
פתאום אתה שומע מאחוריך שריקה, אתה מסתובב לראות מי זה ואז אתה
פוקח את העיניים ורואה מולך את החבר הכי טוב שלך מעיר אותך,
אתה עדיין עפו"ץ עדיין לא סגור מה קורה מסביב. אתה מרגיש משהו,
אפילו ברמת עייפות כזאתי אתה מרגיש את הסטירה שקיבלת עכשיו.
אתה מסתכל לו בעיניים עכשיו אתה כבר ער "מה קרה?"
"יאללה תעיף ת'תחת שלך מהמיטה יורים עלינו", אתה מתגלגל מהמיטה
לוקח את הנשק שלך ומלביש אותו עליך ,עם היד השנייה אתה מלביש
בקושי את הקסדה, תופס את השכפ"צ ומתחיל לרוץ, אתה רץ בכל הכוח
כבר 30 שניות, נפלת פעמיים בדרך אבל אתה ממשיך, אתה יודע שעוד
קצת יש עמדה ממוגנת אז אתה מגביר מהירות וקופץ פנימה.
אתה נמצא עכשיו בעמדה מאובטחת, חבר אחר שלך אתך, אתם מלחיצים
את עצמכם בכך שאתם לא סגורים על מה שקורה ומנסים להרגיע אחד את
השני בלי מילים למרות שאתם יודעים שזה לא יעזור. אתה כבר לבוש,
ב 5 דקות שאתה בעמדה אתה שומע עשרות שריקות, את הפיצוצים אתה
לא רואה, אבל אתה שומע אותם מכל כיוון כמו מערכת סטריאו, אתה
מסתכל לעבר העמדות האחרות, אתה רואה את חברים שלך שם כולם
מפחדים, כמוך. הם יושבים בעמדות בעומק חצי מטר מתחת לאדמה
ומתחבאים בתוך שפנפנית, כמוך הם מנסים להרגיע את מי שאתם, כמוך
הם שומעים את השריקות ומורידים את הראש בזמן הפיצוץ .
כבר התרגלת, אתה יודע מתי ואיפה ייפול הפגז לפי השריקה, אבל
משהו לא בסדר, השריקות מתחזקות אתה יודע שזה אומר רק דבר אחד:
הפגזים הבאים יפלו עליך, אבל יותר גרוע מזה, הם יפלו גם על
חברים שלך, אתה מתחיל לחשוב איך תראה ההלוויה שלך? מי יהיה שם?
מי יבכה? מי ישחק אותה גבר ויתמוך בשאר? מה יגידו בהספד? או
בכלל, מה ישאר ממך?
הפגז הבא פוגע ממש קרוב אליך, עכשיו אתה כבר לא צריך לשמוע את
הפיצוץ אתה רואה אותו ממולך, אתה מזיל דמעה של פחד, אתה רואה
דברים עפים באוויר, אתה יודע שאם חבר שלך לא היה מגיע להעיר
אותך, מהפגז הזה לא היית יוצא, בפנים אתה מודה לו כי אתה יודע
שקשה להעיר אותך ושאם הוא הצליח אז כנראה הוא ישב עליך הרבה
זמן, שמת לב גם שאף אחד לא רץ בחוץ כשאתה יצאת זה כי כולם כבר
היו בעמדות, ואז עוד דמעה מרקדת לך על הלכי, מי שלידך אומר לך
שיהיה בסדר, אבל אתה עונה לו שרק נכנס לך משהו לעין, בגלל שאתה
לא רוצה להסתובב אליו כדי שהוא לא יראה אותך ככה אתה גם לא
רואה אותו, אתה גם לא רואה שגם על הלחי שלו מרקדת דמעה אתה גם
לא רואה שלדמעות שלכם הצטרפו חברים.
כבר 5 פגזים נפלו בתוך המוצב, עם כל פגז שנופל אתה מחסיר פעימה
ואז נופל פגז 20 מטר ממך ,אתה יודע שהפגז הבא ייפול עליך, אז
אתה מתפלל לה', אתה לא מאמין בו, ה' לא קיים, אבל אם איכשהו
מתישהו או איפשהו ה' קיים אתה רוצה שהוא יהיה לצידך, הפגז הבא
כבר מתרחק ממך, לא בהרבה אבל מספיק, אתה לא מעז לפקוח את
העיניים, אתה לא מוכן לראות איפה נפל הפגז ,כי אתה יודע איפה
הוא נפל. לוקח לך 3 שניות להעביר מהמוח שלך פקודה לעין ואז זה
כבר עניין של מיקרו שניות, עכשיו כשאתה מביט אתה מאשר את
החששות שלך ושואל את עצמך אם לא היה עדיף להישאר בעולם של אי
הודאות עוד קצת, לחיות באשליה שהכול בסדר רק אם זה רק לעוד כמה
שניות, אבל עכשיו אין מה לעשות, העיניים פקוחות ואתה חייב
להתמודד עם המציאות, אותה מציאות שמהבהבת בתוך הראש שלך
באותיות גדולות "על חברים שלך נפל פגז".
בשניות הראשונות אתה עדיין קפוא, עדיין לא יכול להזיז שום אבר,
בראש שלך אתה יודע מה יקרה: אתה תלך לעזור לו ואז יפול גם עליך
פגז ,אז מה יעזור להורים שלו אם גם אתה תמות, לוקח לך עוד 2
שניות ואז אתה מצליח להחליט, אתה דופק ריצת אמוק לעבר העמדה
השניה, הכפכפים כבר עפו לך איפשהו באמצע הדרך ,אתה כועס על
עצמך שבכלל שמת לב לזה ומגביר מהירות ,אתה רץ על אבנים חדות
והדם הוא כמו חוט שמחבר בין שתי העמדות, אתה כועס על עצמך גם
בגלל זה, אז אתה רץ יותר מהר.
אחרי 10 שניות אתה מגיע לעמדה, אתה רואה את חבר שלך, כבר 5
שניות אתה קורא לו, התחלת עוד בזמן הריצה אבל הוא לא עונה, אתה
רוכן מעליו, כל הקרביים שלו שפוכות לידו, אתה מרים אותו בלי
לבדוק לו דופק או משהו ומתחיל לרוץ.
הריצה עכשיו הרבה יותר קשה, אתה סוחב עליך עוד חצי בנאדם ,אתה
צורח לחובש שיגיד לך איפה הוא, והוא עונה לך, אתה מגביר מהירות
ורץ לכיוון שלו, אתה מודה לה' שעוד רגע אתה מגיע, ושואל את
עצמך "למה לעזאזל הוא לא בא לעזור לך?"
כשאתה מגיע אתה רואה את הקצין שלך שוכב שם מחוסר הכרה, כל
החולצה הקרועה שלו ספוגה בדם, אתה יודע שהחובש לא יכול לעשות
יותר מדי אבל אתה מקווה שהוא ינסה. אתה מניח את חבר שלך ליד
הקצין ושואל אם הוא צריך עזרה, הוא מצדו לא עונה אז אתה שואל
שוב ושוב, יכול להיות שהוא לא שומע, אבל לבסוף כשהוא עונה אתה
לא מאמין שזו התגובה שלו, מכל התשובות האפשריות בחיים לא חשבת
שחבר שלך יצעק עליך שתעוף משם ועכשיו, אתה יודע שכולם מתוחים,
כולם לחוצים, אז אתה מחליט לא לפוצץ לו את העניין בפנים, לפחות
לא עכשיו.
אתה חוזר בריצה לעמדה שהיית בה קודם, בדרך אתה רואה שעוד פגז
נפל על העמדה שמצאת את חבר שלך, הדבר היחידי שאתה חושב עליו זה
שברק כן פוגע באותו מקום פעמיים.
אתה נופל על הרצפה מתהפך, פותח את העיניים וקם, אבל מתי בכלל
הספקת לסגור אותן, רק אחרי שבוע כשתראה את החבורה בראש אתה תדע
שאיבדת את ההכרה למשהו כמו 5 דקות, שכבת חשוף בשטח ואף אחד לא
קם להרים אותך, אף אחד לא בא לעזור לך.
אחרי שקמת אתה רץ לעמדה, ושוב אתה עוד פעם קופץ לתוכה, יש לך
דה ז'ה וו ממקודם, אתה רואה את חבר שלך בפנים, הוא פוחד הוא לא
אומר כלום, אבל אתה יודע, לא בגלל שאתה מכיר אותו, אלא בגלל
שגם אתה פוחד, אתה מנסה להזיז אותו והיד שלו קרה כקרח, אתה
מחבק אותו והוא אומר לך שהוא לא רוצה למות פה, אתה עונה לו שאף
אחד אחר לא ימות היום, באותו הרגע הוא לא שם לב שאמרת "אף אחד
אחר", באותו זמן הוא לא יאשים את עצמו בכך שהוא לא עזר לחבר
שלו, ורק עוד 10 שנים בגיל 30 אחרי שנים של טיפולים
פסיכולוגיים ופסיכיאטרים, הוא יחזור למקום הזה, לנקודה הזאת
בדיוק וישים קץ לחייו .
בלהט הרגע עדיין לא שמת לב שכבר לא נפלו פגזים הרבה זמן, ואז
אתה שומע מרחוק פיצוץ אתה מניח שזה לא שהפיצוצים הפסיקו, פשוט
אתה לא שמת לב אליהם, אתה אומר לחבר שלך להישאר בעמדה ובפנים
אתה יודע שאין מצב שהוא יצא ממנה, אתה רץ בין העמדות ומחפש
פצועים, בעצם אתה לא מחפש פצועים, אתה מחפש חיילים מפוחדים אבל
בריאים ובעיקר שלמים וזה מה שאתה מוצא.
הרוב שוכבים בעמדות עם ידיים על הראש, אתה פוקד על כולם לבדוק
שהם לא פצועים, אפילו אלה בדרגות מעליך מקשיבים למה שאתה אומר,
לא בגלל שהם חושבים שאתה צודק אלא בגלל שהם כרגע כמו כבשים, הם
יעשו כל מה שתגיד להם, כי אין להם מושג מה לעשות בעצמם והרי
אתה מנהיג מלידה, אתה לוקח על עצמך את האחריות לכולם ולומד
שפז"ם לא משנה, הנה פה רב"ט אומר לסמ"רים מה לעשות והם עושים.
אתה מגיע לחובש ורואה שיש לידו 3 חיילים שוכבים, אתה רואה את
זה מרחוק כי אחת מהן מכוסה בשמיכה, זה החייל שבאמצע, לא מעניין
אותך כרגע מאיפה יש לו שמיכה או למה הוא מבזבז זמן על זה, כרגע
אכפת לך רק מדבר אחד והוא שוכב 10 מטר ממך.
כשאתה מגיע אתה רואה שהשמיכה נמצאת איפה שהנחת את חבר שלך, אתה
לא רוצה להרים את השמיכה ולבסוף כאתה מרים אותה אתה רואה את
חבר שלך מתחתיה, עיניו עדיין פקוחות אז אתה סוגר לו אותן, אתה
מזיל דמעה, בעצם לא, אתה הפסקת להזיל דמעות כבר מזמן, עכשיו
אתה כבר בוכה ולא סתם בוכה, אתה בוכה את הנשמה שלך וכשאני אומר
את זה אני מתכוון לזה, אתה יודע שמשהו בנשמה שלך השתנה, אתה
יודע שמשהו לא יחזור להיות כמו שהוא היה פעם, לפני שהתגייסת,
אחרי שנים של הדחקות אתה תגלה שזאת הייתה התמימות, דבר שבחיים
לא רצית, דבר שבחיים לא כיבדת והרגשת בו רק כשאיבדת אותו, אתה
עדיין לא מכבד אותו, אבל אתה יודע שעמוק בפנים שאתה רוצה אותו
בחזרה, כי באותו היום העולם איבד צבעים, כי אין יותר אדום,
צהוב או כחול מאז יש רק, אבל רק שחור ולבן.
אחרי שכיסית את הקצין בחזרה בשמיכה, אתה רואה את חבר שלך, אותו
אחד שסחבת לפה, אתה מבין שהביאו עוד אנשים ובגלל זה המקום
היחסי שלו השתנה, אתה שמח שהוא לא מכוסה בשמיכה, אתה מסתכל על
החובש ואומר לעצמך ש-12 שעות קורס מדריכי עזרה ראשונה בטירונות
זה מספיק כדי לעזור לו ואם מישהו שואל אז אתה הסמכת כרגע את
עצמך, אתה שואל אותו איך אתה יכול לעזור לחבר שלך והוא עונה לך
"אתה יכול לשים עליו שמיכה", לוקח לך קצת זמן ובסוף אתה מעכל
את זה, אז אתה תופס אותו מהחולצה ומזיז אותו לכיוון חבר שלך
וצועק עליו שהוא לא מת ושיתחיל לעבוד, לו אין זמן כי באותו
הרגע מישהו אחר גוסס, אז הוא אומר לך שאם אתה לא רוצה שזה יקרה
לחברים האחרים שלכם אז כדי שתעזוב אותו ותיתן לו לעשות מה שהוא
יודע, או בעצם לנסות דברים שהוא לא יודע, אתה מחליט שאין מה
לעשות וחייבים לעזור לו, אבל אתה לא יודע איך, באותו רגע אתה
מאשים את עצמך בזה שחבר שלך מת, אם רק היית רץ יותר מהר, אחרי
זה את מאשים את החובש ואז את עצמך ואת כל שרשרת הפיקוד עד
לרמטכ"ל ואת המחבלים ואת האו"ם שלא עשו כלום ושוב פעם את עצמך,
אתה אף לא חושב שאולי זה לא אשמתו של אף אחד, לכמה דקות אפילו
הרצל היה אשם על זה שלא בחר באוגנדה.
אחרי יומיים אתה עדיין שוכב במיטה, הרופא פותח את הדלת וההורים
שלך נעמדים, אתה לא יכול ולא רוצה, הוא אומר שיש לך רסיסים
ברגל ובבטן, אבל אתה תהיה בסדר. אתה אומר לו שאתה לא תהיה, ואז
אימא שלך מסתכלת עליך במבט עצבני, אתה אומר לה ששום רופא לא
יכול לטפל בבעיות שלך, אתה שונא כרגע את כל העולם, אף אחד לא
מבין אותך או את המצב שלך לרגע, אתה אפילו חושב על להתאבד, אתה
עדיין לא יודע את זה אבל יש מישהו שמבין אותך, היחידי שמבין זה
אביך, אתה רואה שהוא בוכה וחושב לעצמך שזאת לא התגובה שציפית
ממנו ,שהוא האדם היחידי בעולם שלא היית מצפה ממנו לבכות, רק
בסוף אתה מבין שהתגובה שלו הייתה הכי נכונה. כי הוא לא בכה כמו
אימא על זה שהבן שלו כמעט נהרג, אלא הוא בכה על זה שמשהו בבן
שלו כן נהרג, אחרי שבוע אתה מצטרף אליו וככה בבכי אתם יוצאים
מהבית חולים. האנשים באזור מסתכלים עליכם ואומרים לעצמם "איזה
מסכנים, בטח מישהו מת אצלם" ורק אתם יודעים שלא מישהו מת אלא
משהו, משהו שלא יחזור, משהו שאי אפשר לקנות, משהו שבשבילו מותר
לבכות.
כמה שנים אחרי זה אתה תמות, אתה לא תמות כמו גיבור ובהלוויה
שלך אבא שלך ישאל את עצמו "הבן שלי עבר גיהינום עלי אדמות
ובשביל מה, בשביל להידקר בשביל כסף".