ואני ממתין לאוטובוס ברחוב יחיד של עיר נטושה עם פנס גבוה מהיר
עליי מלמעלה כאילו הייתי דמות בסרט פילם-נואר. אני מסוכך בידיי
מהרוח ומדליק לי סיגריה באש גבוהה. סביבי עפים זרדים וכולם
מושכים לאותו הבית, בית מוגבה על גינה בתוך חצר ולה שער ברזל,
ועל החלון מתנופף וילון סגול, מתעוות כאילו מחשמלים אותו
במסמרים. מהחלון לצידו עפות מילים כמו תווים בסרטים מצוירים,
נגינת אופרה קורעת לב פתאום נוכחת כאילו תמיד הייתה, רק האוזן
לא שמעה. אני מניע את האצבע המורה מעל הסיגריה, נקרע בין
האוטובוס שאולי יבוא ואולי לא, לבין מי שמפריח את המילים
והמוסיקה, וגורם ל-וילון להתעוות בכאבים כה קשים.

אני רואה את האוטובוס מתקרב, אבל המיית המנוע חלשה מדי, וקיומו
תלוש מדי, כך שאני עומד ברגשת חולשה - זהו לא האוטובוס שלי.
כשהוא קרב אני רואה הכול. אני רואה דרך הפח והברזלים והאנשים
והרצפה והמנוע, הכול שקוף כמו וילון מלמלה, חולף על פניי
ומתאדה באוויר.
אני מפריח את העשן ומסב פניי אל הבית. הקירות שלו שטופים
בעקבות גשמים רבים, צבע לבן מאט, וגג הרעפים כנראה היה אדום
פעם, אך נשאר ממנו צבע ורוד מת, כמעיים של יצור חולה.
כשאני מסיט את השער, הוא משמיע חריקה צורמת, קול זעקה, כאילו
מוחה ומתריע. המילים נשטפות מהחלון והופכות להברות סתומות,
האדמה החומה עד כאב אדוקה וחורקת תחתיי כשאני עולה במדרגות
הספורות ומסיט את הדלת, קול הדלת לא נשמע, היא נפתחת לפניי
בברכה כנועה ואילמת, כמו רוח.

אישה קטנה וצמוקה עם עיניים גדולות מביטה בי מעל למכונת כתיבה
ירוקה. שערה סבוך בפקעות על ראשה המהדהד, ולרגע היא נראית לי
כחפרפרת אנושית. היא תולשת דפים במהירות מהמכונה ונסה משם על
רגליים יחפות דקות דקות שמשמיעות נקישות על הרצפה הממורקת.
אני מעביר גפרור על המכונה ומצית סיגריה. מביט דרך החלון שמראה
לי נוף מוזר שבמוזרים, כאילו הבטתי דרך עיניים אחרות.
מהמטבח אני שומע חבטות והמהומים נרגנים. אני הולך לשם והיא
מביטה בי בהתרסה, "לא נגמרים לעולם הכלים, הניקיונות,
הבישולים, המטבח עולה על גדותיו ולאיש לא אכפת."
אני מושיט את ידי לעזור והיא צורחת, קול קדום של חיה שאוכלת
ומקיאה סבל. מבעד לחלוקה הורוד מתגלה ערווה דלילה שנחשפת בלא
משים, היא קולטת את עיניי ומכסה אותה, נמלטת לתוך חדר פנימי
בבית.
מגירה מתחת לשיש מושכת את תשומת לבי. אני פותח אותה וזיכרונות
בתמונות וצלילים וריחות עפים בחלל המטבח. אני רואה אותה צעירה
יפה וחזקה, העיניים שלה מבריקות ומלאות תבונה ופראיות, חיוכה
כנה ומלבב, דק אך מלא הבעה, ותנועותיה כתנועות חתול. שברי
משפטים עפים ומכים על כתלי המטבח. שברי משפטים חיים ועיוורים,
כמהים ושבורים, מהדהדים כמו מתוך סרט ישן.
היא עומדת ומביטה בי.
"הוא מת..." היא חורקת שם, וקרסולה מתווה שריטות עמוקות
במרצפות הלבנות. אני הופך את המגירה ומגלה פני גבר, מביט במבט
חולה וחי בעולם סביבו וזיכרונותיו המתים זועקים לתוך הבית
הריק.