ריק. אין מילים אחרונות, ואין כאב בחזה.
רק עקצוץ שטחי על קצהו של האף.
השמש יוקדת,
המצח שלי לחה ואתה רכות אצבעותיי המלוחות.
אתה אהבת לבלוע אותן בכזאת תאווה לפני הכול,
ועכשיו, אתה מסתייג האם יש לי אצבעות או שמא אלו מקלות שהודבקו
יחד השכם בבוקר.

אני מתעניינת באחרים.
טעות.
אני חושקת בהם ורוצה שיקרעו לי את המכנסיים וישלחו אותי רחוק
מהטובעניות שלך, שאיננה חלקלקה ואיננה מתוחכמת, אפילו מעט.
אני יודעת שאתחרט על הכל,
על המהירות שבה אני דוחפת עניינים כאלו ואחרים,
והשכחה מהם באמת מטרותיי ולאן עקבותיהם ייעלמו כשאצטרך לחזור
הביתה.

(עניינים יכולים להיות מצבי הרוח המשונים שמצטיידים אתם
כשיוצאים למסעות אקזוטיים, או אפילו סתם מתנות נימוסים
כשמבקרים בן משפחה קרוב- רחוק).
תסלחו לי. אני נוטה לטעות הרבה - הפעם, יותר מפעמים אחרות.
החתול הגרגרני מושך את תשומת לבי, והחיות שמטפסות להן על צמרות
העצים גורמים לו, ולי - למען האמת לחוש קצת נבגדים.

כמה מתחשק לי לחזור אחורה בזמן ולתקן כמה עוולות שגרמתי
בהיעדרי ממשרד התיווך בחדרי מוחי.
כלומר, הנטרול המגוחך שאני מבצעת תוך כדי נהיגה,
תוך כדי עשיית אהבה - אמנם יכול להיות פרקטי ואף משעשע באותן
דקות ספורות, אך מיד לאחר מכן פתאום תרגיש מועקה כזאת בלב
פנימה, היכן שמישהו לא דאג לנקות את האבק עם המטלית הלחה,
ותמשוך את השער ימינה ושמאלה עד שתחוש הקלה מסוימת, ואז, תגיע
המכה האמתית, הקשה מכולן, בה אתה שוכב על הבטן כמו החתול הסקרן
שמציץ אפו דרך החלון הסגרירי בו התריסים סוגדים לאלוהים,
ומתפללים בוקר וערב, ותוהה לאן נעלמו חבריך, או האם אתה חושב
עליי בזמן שנערה יפה עוברת ברחוב.

רציתי לסיים את התקופה שלנו יפה,
למצוץ לך את המחשבות הרעות מכובע הצילינדר,
למחות את אישונך הממולחים מקצות אצבעותיי הטפלות,
אך פספסתי את המועד,
וכעת, אתה דורך נמוך וגורר אתך את כל ההתעללויות שלי, הקמטים
שעל רגליי האחוריות, והקימורים הרבים בדרך אל העייפות המתמדת
והרצון העז לגמור עם הכול.