הריקנות הזו שממלאת אותך,
אני נושמת אותה,
הדמעות הללו שזולגות מתוכך,
אני מוחה אותן,
הצעקה הזו שנפלטת מנשמתך,
מחפשת מפלט,
מקום בו תעצום עיניים ולא תפקח שוב,
אני זו שבולעת אותה ושומרת עמוק בפנים.
הפנים הללו, שלך,
הפנים הללו שבוכות ומתייפחות,
אני אוהבת אותן.
השפתיים האלה שפולטות מתוכן את הקול שלך,
הקול האגדי שלך,
אני רוצה אותן.

נשימה שחסרה לך עוד מזמן,
נעתקה, נעלמה,
זו שגרמה לך להגיע למצב הזה,
העיניים שנפקחו והפה שנפער,
והצעקה, הצעקה הזו שחדרה לתוכי,
הותירה אותי במצב הזה.
המומה, חסרת מילים,
בלתי אפשרי לתאר את המצב הזה.
לא, לא הייתי קוראת לזה אהבה.