ג'וק רדף אחריי. ולא סתם ג'וק - משהו ענקי. ג'וק בגודל של
עכבר.

כשהוא לא רץ אחרי, הוא התעופף ואז נדמה היה שהוא כמעט משיג
אותי, אבל נראה לי שהתעופה עייפה אותו די מהר, כי אז הוא היה
שוב נוחת ורץ - ואז הייתי מצליח שוב להגדיל את הפער.
רצנו ככה ברחבי הדירה במין משחק מזעזע של חתול ועכבר, עד
שהצלחתי להגיע לחדר האמבטיה ולסגור את הדלת. למזלי רונית
השאירה את המפתח במנעול מבפנים, אז נעלתי. אפשר היה לשמוע את
הנגיחות שלו בדלת. הוא לא הפסיק. ככה כמה דקות, כל פעם מנגח
בכל העצמה. הבנתי שהדלת הדקיקה הזו לא תחזיק יותר מדי זמן אז
התחלתי לבחון את האופציות. יש כזה חלון קטן בחדר האמבטיה, לא
משהו שאפשר לפתוח - רק אשנבי זכוכית כאלו. לא איבדתי שנייה -
התחלתי להעיף אותם אחד אחד החוצה, לרחוב, עד שהצלחתי להזדחל
לכיוון המרזב. כשהגעתי החוצה הנגיחות בדלת פסקו והבנתי שאין לי
זמן לאבד. החלקתי לאט (הכי מהר שיכולתי) במורד המרזב אבל אז
ראיתי אותו - הוא התעופף מבעד לחלון חדר המגורים והתקדם לעברי.
ניסיתי ככל יכולתי להניס אותו עם אחד משברי הזכוכית שאחזתי
ביד, אבל הוא לא התרגש יותר מדי - רק שמר מרחק מהיד והמשיך
לנסות לתקוף מכל מיני חזיתות.

הגעתי למטה.

פחית הנפט פשוט עמדה שם. כאילו, כמו בהזמנה. מיד ידעתי מה
לעשות. רוקנתי אותה על גופי, לא משאיר מילימטר אחד יבש. כשאני
אוחז במצית צרחתי אליו "בוא, יא זבל! בוא! רק תתקרב!'.
והוא התקרב.
ואני הדלקתי.

סופה של פוביה.