עברתי אתמול
ליד הבית שגדלתי בו
אין שם יותר
סימנים של אדם
רק כתמים על הקירות
תריסים שבורים
גדר פרוצה
מחפש שם
את עקבות ילדותי
ומה אם דבר לא היה?
זה הזמן שלקח הכל
לא השאיר לי דבר
שומע עדיין בראשי
את הקולות
מבקש מפלט
אולי שם תהיה לי נחמה
אהבות שבורות
מכוסות בדם
חתכים עמוקים
לא ידעתי להסתיר
זו ילדותי
שנושבת משם
אל עבר חיים זרים
עכשיו כבר לא ילד
והבית שגדלתי בו
נשאר אותו הדבר
זה הזמן שלי
אומרים לי הקירות
ובכל זאת, לאן אסע
שהדרך תיפתח?
רואה את העיר צוללת
ורק אני עומד מול הבית
שגדלתי בו
ומחפש שם את הילד הקטן
להציל מהשתיקות
מצרחות, מלילות חשוכים
לא למדתי דבר
רק להסתיר את מה שנותר
וכשתבוא המכה
היא תשאיר סימן
וכשיעבור הזמן
הוא ייקח את כל מה שנותר
זה הפחד, שניבט מן העיניים
אהבתי לברוח
ועכשיו, ליד הבית שגדלתי בו
אין יותר מקומות מפלט
האנשים שחיו שם
עוד כשהיו שם, לא ביקשו
חיים שלמים
כל מה שהם עשו, זה להותיר סימנים
זכר לימים אחרים
אולי יום אחד הם יהיו שונים
ואני כמו ילד טוב
מחכה לסימן
יריית פתיחה, שתריץ אותי מכאן
ליד הבית שגדלתי בו
אין יותר אנשים
גם התמונות, נותרו מיותמות
אין דמויות, אין משחק
לשחק עד סופו
כמה אהבתי, שכחתי
ליד הבית שגדלתי בו
אין יותר מקומות מפלט