וברגעים של צער
אני מתקפל בתוכך
בחוץ הסערה
נלחמת את מלחמתה האחרונה
ורק אנחנו נכנעים
לתעתוע של הזיכרונות
את שואלת
עד לאן נמשיך
אני מוכן להמר
אבל אין לי את התשובה
מוכנה לידי
זה רק מה שנשאר מזיכרון
לקחנו יותר מדי מרחק
ובסוף, הכל מתכווץ
וברגעים של צער
שוב אני מבקש להתחבא בך
מבטיח שאבוא אתך
גם לגיהינום
גם מעבר לקו
עוטפים את הפנים
במסכות בלויות, קרועות
שוברים את המסכים
אלו דמויות משתנות
ואת אומרת
אולי נשתה עכשיו, כדי לא להתעורר מחר
ואני חושב כמה טוב זה יכול להיות
אם לא היה לנו למה לקום בבוקר
ואת שואלת,
מתי הסערה תיגמר
אני כבר לא מבין שום דבר
בואי נהמר על מה שנשאר
אחרינו, בכל מקרה יישאר רק תעתוע של זיכרון
יש אנשים, אשר עוטפים את הצער
בפנים של שמחה
ויש כאלו שמוכנים בכל רגע,
להניף דגל לבן, ולהיכנע
ואני בוחר בך
להישאר עד חלוף הצער
מבטיח לך, ללכת אתך לכל מקום
גם אם לא יהיה לנו, מקום משלנו
זה התעתוע של הזיכרון
אנחנו מספרים לעצמנו
ואת שואלת, למה שלא נצא לרקוד
לילה שלם, בלב עיר קטנה
אנחנו נוכל להרגיש שוב
כמו מי שהיינו, כמו מי שרצינו להיות
ואני חושב, כמה טוב היה
אם לא היינו צריכים לקום בבוקר
זה אותה סערה, שמטלטלת הכל
ורק אני מתחבא בך, כמו ילד קטן
עוד מעט לא יהיה צער
ואז נוכל שוב לצאת החוצה
לא עוד מתוך תעתוע של זיכרון