אל תוך השקיעה
נוסעים
כמו מתוך סרט, קלישאה
מסירים את המטען בשולי הדרך
מה יש לנו להסיר כל כך הרבה?
ואת מחשבת
כמה ק"מ נותרו לנו
עד שנמצא בית
שיהיה רק שלנו
ומתוכו, נוכל לצאת אל העולם
מוגנים מפני תחושת הכישלון
ואני כמו מבקש להשלים עם מה שיש
אומר לך
שגם לוזרים יודעים להתנחם
ואת לא מבינה, איך בשנות העשרים שלנו
אנחנו מזדקנים כל יום
מכוון את הרדיו, לשעות המתות
ובדרך חוצים את העיר האחרונה
שנותרה לנו במסלול
את סוגרת את החלון
לא לשמוע את קולות מן הדיסקוטקים הרועדים
אני מבקש לא לראות, את האורות המחשיכים את הדרכים
רוצה לומר לך, שזה לא שלנו
אבל נדמה שאת יודעת את זה טוב ממני
ומתנחמת, באור השקיעה הזר
כמה פעמים, נצא למסע הזה?
את בוודאי מחשבת כמה ק"מ נותרו לנו
אני חושב, שאין לנו מושג מה אנחנו רוצים
אבל גם בגיל העשרים שלנו
אנחנו מרגישים שזה מאוחר מדי
אני מעביר תחנות, ואת מחפשת במפה
שמות מוכרים
אולי אם נספר לעצמנו זיכרונות
נדע מה איבדנו, מה השארנו שלמים
כל אחד בוחר לעצמו מסלול
כל אחד נוסע פעם בחיים, מקווה למצוא משהו, שיגלה לו את חייו
כל אחד עובר נתיב, כל אחד בורח אל השוליים
מול שקיעה שמזכירה סרט שסופו ידוע
ואת מספרת אגדות, אני מספר לך על שירים שאהבתי
מן המראה, אפשר לראות את העיר האחרונה מתרחקת
ואת אומרת, תביט עלינו
עוד לא סגרנו שלושים, וכבר סדוקים במקומות הכי נחבאים
ואני חושב, כמה ק"מ נשאר לנו עד שהמסלול ייגמר
ועדיין אין לנו מושג איפה הבית
איפה אנחנו צריכים לעצור, בלי בהלה
ואת מניחה את ידך על ידיי
אם נאהב ככה פעם, זו תהיה זרות מוחלטת
אם נניח לכל זה עכשיו, נוכל רק להתנחם
אני עוצר בצד
את אומרת, אולי לעולם לא נגיע
ואני חושב אולי זה מאוחר מדי
אולי כל מה שנותר לנו עכשיו,
זה להביט בשקיעה ולדמיין שאנחנו יכולים להתחיל מהתחלה