כל יום בחמש אחר הצהריים, ליד גן השעשועים הגדול, מול המכולת
השכונתית, ראיתי אותה הולכת באטיות לעבר חלקת האדמה הקטנה עם
מעט הדשא שהייתה שם. היא הייתה כפופה מעט, עם השנים גופה הלך
והצטמק ועמוד השדרה לחץ. היא לבשה תמיד שמלות ישנות ומרוטות,
כאילו נלקחו מפח האשפה. אם כיווצתי חזק-חזק את העיניים יכולתי
לראות כמעט בוודאות כתם מארוחת הצהריים שאכלה, אם אכלה.
היא עטתה מטפחת פרחונית ישנה, שנראתה יותר כמפת שולחן מלוכלכת,
על ראשה. שיערות בודדות נמרחו על מצחה המקומט והמיוזע, כמו
דורשות להיחלץ מהמחנק שבתוך המטפחת. מדי יום היא הגיעה כששקית
תרופות בידה. מן השקית הייתה מוציאה קופסה קטנה מפלסטיק שבה
מלאה מים קרים מהברז. בקופסה אחרת פיזרה מעט שאריות לחם ואולי
קצת עוף, אם היה.
היא הייתה מתיישבת על הספסל השבור שממול לחלקת האדמה ובוהה
בחתולים שהתאספו אט-אט מסביב לקופסאות הפלסטיק. היא ישבה כך
שעה, לפעמים שעתיים, בוהה וממלמלת לעצמה מילים לא מובנות.
יכולתי לראות איך דמעה זולגת מעינה ואיך מיהרה לנקות אותה,
למחוק כל סימן לחולשה.
אחרי שסיימו לאכול את הלחם הקשה ולשתות את המים המלוכלכים
הייתה אוספת את הקופסאות ומחזירה לשקית התרופות, מלטפת את אחד
החתולים הקטנים וחוזרת על עקבותיה.
יום אחד, בחמש אחר הצהריים ליד גן השעשועים הגדול שמול המכולת,
חלקת האדמה הקטנה עם מעט הדשא לא זכתה לביקורה.
ואני, אני רק רציתי שתלטף אותי שוב ואולי תשאיר איזו חתיכה
קטנה של לחם.