את המתת הגדול שנתת לי, אלוהיי
אינני רוצה עוד.
תהיה זו הקלה גדולה לנפשי אם תואיל בטובך להפריד אותה מצרור
החיים
ולשמור בחזקתך.
לצערי, רק הרס וחורבן הטלתי עליה ואין אני עוד ראויה לה,
והיא נקרעת בגופי, בלבי, ורק רוצה לפרוח, לברוח ממני והלאה.

אהבה,
היא איננה מסוגלת עוד להחזיק אותי בין החיים.
אם בעבר הייתה לי למרפא ולתקווה,
כיום היא קורעת את חזי באנקת כאב,
שוברת את עצמותיי הרפויות
ומכה בלבי, לבי הלאה,
עד זוב דם.
היא הייאוש הבוקע מגרוני אל השמיים,
המתחנן אליך, אלוהיי, לילה לילה,
שהפעם, כשאעצום את עיניי,
לא תפקחנה למחרת.