מחשבות.
כבר יותר מדי זמן שאני עסוקה במחשבות.
לפעמים קצת שוכחת לאכול, לפעמים שוכחת לישון, לפעמים איך לחייך
כשצריך, אבל בעיקר שוכחת לחיות.
כבר יותר מדי זמן שאני עסוקה במחשבות ואני בעיקר בנאדם שמרגיש,
בטח הרבה יותר מחושב. הלב אצלי זה משהו אלוהי, משהו עצום וחזק
ואני נתונה אליו ואל החלטותיו בצורה עיוורת כמעט ופתאום החלטתי
לחשוב.
אני, זאת שמחליטה את ההחלטות הכי חשובות בחיים לפי תחושת בטן
והרגשה פנימית, התחלתי לחשוב.
וזה לא כיף לי וזה מעיק עליי וזה, בעיקר- הורס לי את החיים!
וכשחושבים על זה, בפנים בפנים, אני יודעת שזה לא נעים,
ושזה הורס לי את דברים הפשוטים והטובים,
אלה שהיו לי הכי מובנים בחיים.
הייתה לי אהבה, קצת מוזר לדבר על זה בזמן עבר,
כי אני עדיין אוהבת.
ויום אחד החלטתי לקום וללכת, אחרי מחשבות רבות.
אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה,
כי הרי בפנים אני אוהבת,
לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו,
אבל החלטתי לעזוב וללכת.
והפיתוי שעמד מולי, פתאום היה חזק יותר מהאהבה הזאת.
הריגוש החדש, האתגר, עשו לי משהו בפנים.
ואני יודעת שזה לא בסדר ואני יודעת שזה ייגמר ברע,
אבל הדבר האסור הזה, שגורם לך ללכת שבי אחריו,
פתאום חזק יותר מכל היגיון, חזק יותר ממני.
ואני יודעת שאני לא אתאהב ושזה רק עניין של זמן, שיעבור לי
וש"לא עושים דברים כאלה" וש"הוא לא יחכה לך"
אבל זאת הרגשה שאי אפשר לתאר.
ההיגיון גרם לי לקום וללכת
אבל הרגש מחזיק אותי שם,
סוחף אותי אחריו במערבולת של תשוקה מטורפת ואתגרים אינסופיים,
ושוב ההיגיון אומר לי לחזור! למקום הישן, המוכר והטוב -
לאהבה,
זאת שנמצאת בלב, עמוק בפנים,
זאת שמרגישים.