כל הצבעים בטח נולדים איפשהו
הקשתות המיוחדות שלי הופיעו
תמיד על פסי המתכת.
בתוך הניתוק הרגעי הזה של מסע,
בקטעי המעבר מלאי המוסיקה
בין המרכז לצפון, בעיקר

בכל פעם שאני מחלים
יש לי את התחושה הזו
'עכשיו צריך להתחיל מההתחלה'
לבחור את הצבעים הרכים
מתוך ריק מוחלט,
להכיר בדברים המהותיים
בידיעה צלולה ומפוכחת,
בדרך שמצפים ממך לכל אורך הזמן

אחת נוספת השארתי כאן מאחור,
(בדיוק הרכבת עוברת מעל נגיעת הים
בשטח האטום בו כל הפלאפונים ניתקים)
אישה מסתכלת בי עכשיו,
אני יכול לחוש את הצריבה בבשר.
מכור לסוג מסוים של נשים
שלעולם לא עושה לי טוב,
אבל הבדידות האבסולוטית הזו
עושה גם היא קריסטלים בגרון,
ככה לא אחזיק זמן רב

פארקים ברמת-גן מריחים מזקנה, תמימים,
כלבים רטובים חוצים את האספלט,
תינוקות עטופים שמיכות פלנל בצבע סגול רך,
מצונפים בעגלה קטנה, גונבים מבט,
גונבים בתוליות בהצצה אל חיים.
ואני, כתמיד,
עיניים גדולות מביטות,
לוכד דימויים מתוך שיגעון כמו-חיים שכמו בספרים,
ובחוץ שום דבר

צלילי מנוע של רכבת קומתיים
והשתיקה שמתיישבת בכיסאות הפנויים מסביבי,
בזמן שאני מתעקש לחלום את חיי
בגבולות דמיוני הנרחב,
ובעצם להיות רק משחק
במאי קונסרביטי של רומנטיקה מאהלרית בלתי-אפשרית,
סוג של,
פרזיט

אולי אחזור לקהל האחר
זה שצורך מתוך עונג אורגזמתי
כאילו דווקא הזרם הזה מגולל בתוכו
את כל משמעות הזמן;
אחיה בשכר גבוה
אעשה צחוק עם פקידות גבוהות קומה
אעשה אהבה עם נשים שתמיד-הן על כדורים
עם צרכים מופרזים במין,
איהנה מהחיים
בלי לטרוח להביט
פנים

ככזה שחי 'ליד' אבל לא 'בתוך',
ככזה שאין לו ציפיות גבוהות מידי מהחיים.
אבל אז היה אובד לו ייעודי,
הייתי סוטה מאוד מהדרך אל עצמי

ואהבה בסירות מפרש על החול
וגלים שאולי ייקחו את הגוף הזה,
אולי יניחו לו לסבול,
להתעלות,
לחלום

27.6.07