מה יותר טוב מלראות את הזריחה בים? מה יותר טוב מלראות השקיעה
בים? הלטיפה החמה של החול ברגליים והרוח הדביקה והמלוחה הנושבת
בשערי. הגלים מתנפצים בסלעים, כאילו שהחיות הגרות בעומק לב הים
הרגע התעוררו ופתחו במלחמה אחת בשנייה כדי להשיג אוכל. צבע הים
משתנה מרגע לרגע וכך בעצם הזמן רץ לו ונעלם, השעון מתקתק ואני
לא שמה לב.
הים מלא בחיים שאנחנו לא רואים וכך גם חיים שלמים נעלמים, אז
חושבת אני אולי להיכנס למים, אבל בכל זאת מפחיד, קשה, עוברת לי
צמרמורת בגוף וחושבת אני, מה יקרה אם אכנס? כמו נחש מתפתל הרוח
נושבת ולוחשת לי באוזן שכדאי, דוחפת אותי לתוך המים.
הרוח הזאת ערמומית, ואני מתפתה. להיכנס או לא להיכנס? אולי
שאני אקח עוד מישהו אתי, שאני לא אהיה לבד? והמים צועקים
וממשיכים, מתנפצים על הסלעים. מה? מה אתם רוצים?! אותי אתם לא
מפחידים! צעקתי לחיות הים. פתאום הבנתי שאני לבד מול הטבע, מול
הים. אף אחד לא בא לעזרתי ואף אחד גם לא יבוא. אף אחד גם לא
ישים לב אם אני פתאום איעלם בתוך הים. הכול כל כך יפה פה, אבל
מרתיע. הים משמיע כמעין שאגה, הוא עונה לי, רוצה לשאוב אותי
לתוכו. אני הטרף שלו להיום. ומה יהיה מחר? הים ממשיך לשאוג
ולחשוק בי.
לא. אני לא אבוא אלייך, לא מוכנה לחיים כאלו! עניתי לים, אבל
הוא שואג עוד יותר חזק, בעצב ובכעס, בתקווה שאני אכנס לתוכו.

אני כן רוצה להיכנס לתוך הים, גם ככה אף אחד לא ישים לב
שנעלמתי, לאף אחד לא אכפת. הים כל כך מסקרן אותי, הבנתי שאני
רוצה להיות בתוכו, אתו.  הבנתי שאני ארגיש הרבה יותר בטוחה אם
אני אכנס.  טבלתי את רגליי במים וזה קר ומדגדג לי בכפות רגליי,
הוא משחק אתי. החול בתוך המים כל כך רך והרבה יותר נעים.
פתאום אני מרגישה שהמים עוטפים אותי לאט לאט, כמו שמיכה, כדי
להגן עליי.  לא ידעתי אם זה טוב או רע, אני לא יכולה לחשוב
יותר.
נראה לי שאני מאוהבת. מרגישה אני את הלטיפה של החול ברגליים,
מרגישה את המים על גופי ועוברת בי צמרמורת, כי הים לוחש לי
באוזן שאני אכנס יותר עמוק לתוך המים, שאני ארגיש חופשיה לעשות
בו כרצונו.
אבל אני עדיין לא מוכנה לזה. אני לא מכירה את חוקי הים,  לא
מכירה שם שום דבר. לא רוצה אני להפר את השקט ששורר שם.