שוב מבקש
לפעור
סדקי דעתי
עד אשר
תשצוף הלבה מתוכי,
מרגיש
ככלוא בכלום
האינסופי,
כמו אם תיבחר
נקודה אחת ביקום
אמשיל אותה לעצמי.

נראה
כמו התלפף ההווה
בחנק העבר,
שורר כעלטה אף למאור העתיד,
וכל יום לובש את דמות רעהו,
זה מאתמול,
ואני תוהה
היכן נעלמתי אני בהמולה של עצמי.

ניגרה המהות
עד תום
מבין אצבעותיי
הגורפות
כל גרגר אבק וודאות
המתגלה לרמץ העבר.


גומע
כל שמץ
מצלו של הצל
שהטיל אי שם אני,
נורה
לבלי הדף,
לכשאמות
תהדהד הדממה לצידי.

כתיבה כהתמודדות.
משהו מבפנים.