הוא אמר שכדי לכתוב ספר, צריך לחפש את הסיפור שכבר נמצא אצלך
ביד.
פעם הייתי פורשת את כף היד שלי ומסתכלת עליה. אצבעות קצרות
ולבנות, מפרקים בולטים, וקו חיים בצורה של גיבן. לפי הבנתי, לא
היה שם שום סיפור. אגרפתי אותה חזק סביב עצמה, עצמתי את
העיניים ודמיינתי איך החלל שהאצבעות שלי לא הצליחו לסגור מתמלא
בחיים. קודם, היה בית. בתוך הבית הייתה אישה. את הדלת של הבית
טרק ילד. במטבח, האישה ישבה על הרצפה ובכתה לתוך מגבת.
הסתכלתי לתוך היד שלי. היא הייתה ריקה.
בחדר השני, האישה הורידה מהקיר תמונות ממוסגרות של כלבים.

הראשונים שהגיעו לחצר הבית שלנו ביום שישי בלילה, ה-8 בדצמבר
2006, היו אמנון ואבנר מקצה הרחוב. יותר מאשר שרויים בצער
עמוק, הם נראו כועסים. הם ישבו עם אימא על כיסאות פלסטיק
במרפסת, והיו מאוד עסוקים בהבעת הזעם שלהם בפומבי והטחת האשמות
במדינה המחורבנת שלנו. הם דיברו על תקציבים לסל התרופות, על
סיכויים של חמישים אחוז, על קרישי דם ועל אלוהים, ובסופו של
דבר התלוננו גם עליו. אמנון תפס את הראש שלו עם היד שחסרות בה
שתי אצבעות, צועד וחוזר על עקביו לאורך המרפסת, והקול שלו נעשה
צייצני יותר ויותר ככל שהוסיף ללבות את זעמו. דרך החלון המנופץ
בחדר שלי יכולתי לשמוע אלמנה אחת צוחקת.

אני חופרת קברים.

אז, פעם היה בית. בתוך הבית היו כלים שבורים. את הרצפה ניקו
הכלים השבורים מרסיסיהם בעזרת מטאטא. בתוך הבית יש עוגות
עטופות בשקיות ניילון ובקבוקים של קולה. על הדלת היא תלתה ציור
צבעוני של שתי ילדות, כלבה, ילד ואימא, שמחזיקים ידיים עם ארון
קבורה.