אני יודע שאת עדיין יודעת או לפחות מרגישה,
כל פעם שאני חושב עלייך.
בטח לא פספסת אף רגע בו העלתי דמותך בחלום שחלמתי בלילה
האחרון.
בטח הירח קצת החוויר לך את ההרגשה הכל-כך מבויישת הזאת, גם בי
לפעמים הוא מתעתע.
אני יודע שאת יודעת בדיוק ממש ממש, בעיני רוחך עודני עם אותה
הבאה שתמיד הראתי לך שתסמיקי.
את רואה אותי, שרוע על מיטתי, חולם, הוזה, קורא בשמך.
אני בטוח ששמעת את המלמול החרישי שציירתי לך.
אני די בטוח שהבחנתי ברוח, שידעתי ותביא את "חלישות דעתי" עד
אלייך.
אני יודע שאת יודעת, או לפחות מרגישה, את מה שאני מרגיש.
אז את יודעת שלא קל, אז את מבינה שזהות היא יותר נזילה
משחשבנו, ואיך תמיד בסוף עדיין אוהב...

בכל פעם שאני חושב עלייך קצת מגרד לך, את מרגישה קצת לא בנוח,
לא טוב לך, לא שלם לך, לא איתי, הרגשתי אחרי הצהריים את השמש
שליטפה את פניי, סולחת.
אני יודע  שאת סולחת לי ושאצלך הכל התגמד נותר רק החוסר הזה,
החלל גומה שהותרתי בלבך.
אני יודע שהיית מוכנה לאהוב אותי עוד פעם, היום, מחר.
כשארצה, כשיצא אני מבטיח לחשוב עלייך.
לפעמים זה קורה לי סתם כך לא במכוון, אני חושב שאהבתי אותך כמו
שרק את הרשת, כמה נוחה הייתה לי כל האהבה הזאת?
בחצי לב, בחצי מהאמת שהכרנו, אהבנו יותר מישדמיינו שאפשר לאהוב
אפילו עם לב שלם.
אני יודע בכל פעם שכואב לך, אני מרגיש שיש לך יום כזה לא טוב,
שאת נזכרת כמה שאת רוצה בעצם, לגור על יד הכנרת, או סתם שפשוט
נהיה.
אני יודע בכל פעם שאת מסתכלת על התמונות, מהחתונות, וחושבת
הזוג הכי יפה שיכולנו לחלום, אולי היינו יפים מדי.
אני יודע שאת יודעת או לפחות מרגישה, כל פעם שאני חושב עלייך,
בלילה שעבר שמעתי את ההתעטשויות שלך עד לפ"ת. שמעתי שאת קוראת
לי, עד שהגיע הרוח אל ביתך, כבר נירדמת לא הבחנת במסר שהתדפק
על חלונך, לא הבחנת גם לא בשריקה אותה שזרתי לאדוות העלים
שתזכיר לך שלא משנה מה, את לא לבד, לפחות לא עדיין.