מסתכל על הדף והדף מסתכל עליי.
העט צועק עליי לכתוב.
אז אני כותב.
המוזה שלי הלכה להשתכר עם הכישרון שלי, שהתפטר לפני שבוע,
ומאז נעלמו עקבותיהם.
המוח שלי מנסה לחשוב, ואני חושב, שיש לי קצר בין שתי האונות,
כי חוסר ההיגיון והשכל הישר שלי (שעכשיו נהיה כבר די עקום),
התערבבו לגמרי, ואני מרגיש שעוד שנייה המערכות שלי קורסות.
הנה מגיעה הרצפה.
צולל לתוך ים של תת מודע מלא ברסיסים של זיכרונות.
חושך.
כמה זמן אני שוכב כאן מעולף?
לעולם לא אדע.
ומהו בעצם הזמן כאשר אתה נמצא במימד אחר.
אני כל כך צמא. לוקח בקבוק בירה וגומר אותו בשלוק אחד,
תוך כדי שאני נושם דרך האף כדי לא להיחנק.
לפני כמה ימים התקשרתי לחברה שלי ג'ני ואמרתי לה שאני הולך
לגלם עכשיו תפקיד של פסיכי.
איפה? - היא שאלה אותי.
בחיים שלי - עניתי.
היא אמרה שאני כבר פסיכי, ושאין לה כוח אליי,
ושהיא רוצה לא רוצה לראות אותי יותר.
אמרתי לה שבאמת כדאי לה להתרחק ממני, כי אם אני רואה אותה אני
לוקח חמישה מסטיקים עגולים, לועס אותם ודופק לה אותם בשיער.
היא קראה לי אידיוט, וניתקה.
מילא אידיוט, חשבתי לעצמי, אבל למה לנתק ככה בפנים?
מה אני לא בן אדם? לא מגיע שייפרדו ממני במינימום כבוד?
לקחתי את הדף ורשמתי עליו:
"אין אתמול, אין מחר, יש רק עכשיו, ועכשיו נגמר"
קימטתי אותו, שפכתי עליו שמן, הדלקתי גפרור ושרפתי אותו.
בזמן שהוא בער התחלתי לאכול אותו.
בסכין ומזלג כמובן,
אין צורך לאבד נימוסים גם בזמנים קשים.
היצירה בערה לי בבטן אז הקאתי אותה ומחזרתי אותה.
עזבתי את הדירה ויצאתי לפאב המקומי "בלוטת האצטרובל".
ישבתי על הבר וביקשתי מהברמן בירה, והרבה.
הדלקתי סיגריה, ואז שתיים, ואז ארבע, ואז ראיתי אותה, הזונה!
יושבת עם לא אחר מבני מהמכולת.
"לאן נעלמת?!?" צעקתי עליה.
רסיסים של רוק נכנסו לבני לעין,
והוא ניגב אותה עם הגופית האבא מכה שלו.
"תעני לי!!" המשכתי לצעוק ולטלטל אותה.
"את יודעת אילו שטויות אני כותב מאז שעזבת אותי?"
"עזוב אותי, משוגע!, בני תעזור לי!"
בני קם מהכיסא, אבל דפקתי לו כזה מבט שהוא ישר התיישב בחזרה.
ניסיתי שיטה אחרת,
ירדתי על ברכיי והתחננתי אליה שתחזור אליי,
אך במקום להיענות לי, היא ירקה לי על המצח.
הוצאתי סכין ושיספתי לה את הגרון.
רצחתי אותה! את המוזה שלי.
חזרתי לכיסא שלי וסיימתי את הבירה.
אני מניח שיפטרו אותי מהמגזין בקרוב,
אני באמת לא מספק את הסחורה.
"תגיד בני, אתה צריך עובדים?" שאלתי אותו.
הייתם צריכים לראות אותו מסתכל עלי עם המבט המצחיק שלו,
והגופית האבא מכה שעכשיו הייתה מלאה בדם.
זה היה שווה את הכול... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.