אפשר לחלק את קבוצת ה"מנהיגים", אותם אנשים שנבחרו לעמוד
בראשותה של מדינתנו, לשתי קבוצות: הלוחמים והפקידים.

הלוחמים הם אותם מנהיגים שזכו להכרה ותהילה בשדה הקרב. בין אם
זה בהיסטוריה הרחוקה, שם ניתן למנות את אלכסנדר מוקדון, ג'ורג'
וושינגטון ונפוליאון, או בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, בה
ניתן למנות דמויות כגון יגאל אלון, יצחק רבין, אריאל שרון
ואהוד ברק.

הקבוצה השנייה היא הפקידים. אלו הם אנשים שהתקדמו לאיטם
ב"מערכת". לרוב קצב התקדמותם היה איטי יותר, ו(לרוב) גישתם
הלא-לוחמנית והפשרנית הובילה את דרכם וסללה להם את הדרך עד
לפיסגה. ניתן למנות בקבוצה זו את דוד בן-גוריון, לוי אשכול,
גולדה מאיר, שמעון פרס ובנימין נתניהו. למרות שלא התקדמו בשדה
הקרב, אין זה בהכרח אומר שלאותם מנהיגים אין (או שלא הייתה) את
אותה "הילה" שמשתייכת לרוב ללוחמים המוערכים. דוד בן-גוריון
הוא דוגמה לדמות היסטורית, שהתקדמה דרך ההסתדרות הכללית ולא
בשדה הקרב, אך יחד עם זאת מוערך כדמות היסטורית חשובה ואף
מרכזית בתהליך הקמה והתהוותה של המדינה.

אהוד אולמרט, ללא כל צל של ספק, שייך לקבוצת הפקידים. את
שירותו הצבאי הוא עשה באיחור (לאחר פציעה ולאחר שבחר להשלים
לימודים באוניבריסיטה), והוא "צמח" בשורות הליכוד. אך אהוד
אולמרט הוא שונה, מכמה סיבות.

1. בתור התחלה - אין לו את "הילת המנהיג", גם בתור פקיד.
למעשה, בעוד דמויות אחרות, כדוד בן-גוריון ושמעון פרס, אשר
נתפסות בקונצנזוס הציבורי כמנהיגים היסטוריים של המדינה, ניחנו
ביכולת מנהיגותית והשראה סמכותית כלשהי, אהוד אולמרט נתפס
כפקיד אפור ומשעמם. מנהיגים מקבוצת ה"פקידים", גם בלי אותה
"הילה", היו מנהיגים טובים, והיו להם תכונות של מנהיג, פשוט הם
צמחו והתקדמו בדרך שונה. לוי אשכול ושמעון פרס הם דוגמה
למנהיגים אשר לא סחפו אחריהם תומכים כדבר מובן מאליו, ספגו
מפלות וביקורות רבות, אך בכל זאת היה בהם את אותו קסם מיוחד,
אותה תכונה שגרמה להם להתבלט מעט מן השאר. זוהי המנהיגות אשר
חסרה לאהוד אולמרט. את הסמכותיות שלו אולמרט שואב אך ורק מתוקף
תפקידו, ולא כתוצאה מאופי כזה או אחר (בין אם מדובר בלוחמים
שזכו לתהילה לאחר שירות צבאי מפואר ובין אם אנשים שצמחו בשורות
המפלגות והמנגנונים השונים עם הזמן, בזכות היותם בולטים מן
השאר).

2. מעבר לכך, אהוד אולמרט בוחר שלא להנהיג.
במשך החודשים הראשונים, עד מלחמת לבנון השניה, אולמרט בחר שלא
לשנות כמעט כלום, ולהמשיך למעשה באופן ישיר את ההתנהלות
השלטונית מימיו של אריאל שרון. את הזמן הוא ניצל לביסוס מעמדו
וליצירת קשרים חדשים, למען האינטרס האישי שלו ושל קבוצת חבריו.
גם כעת, לאחר המלחמה, אהוד אולמרט בוחר שלא להחליט. גישתו היא
לתת לדברים להתנהל מעצמם, והוא מתערב רק היכן שהוא מאתר בעיה
אישית הנוגעת ליציבותו. במובן הזה, ניתן להגיד שאהוד אולמרט
הוא אנטי-מנהיג. ממש כמו יצירות ספרותיות אשר בהן יש את
האנטי-גיבור, אולמרט הוא האנטי-מנהיג של דורנו (ולצערנו, הוא
אינו היחיד במזרח התיכון. מחמוד עבאס, הלא הוא אבו-מאזן, הוא
עוד אנטי-מנהיג. לצערנו, המנהיגים הכריזמתיים שייכים אך ורק
למדינות והארגונים העויינים את ישראל - אחמדי-נג'אד, נסראללה,
חאלד משעל ואיסמעיל הנייה. למעשה - האנטי-מנהיג היחיד העוין את
ישראל הוא בשאר אל-אסד, ואולי גם אבו-מאזן, שקשה לי לראותו
כ"ידיד" של מדינת ישראל. זהו אותו אבו-מאזן שכתב את עבודת
הדוקטורט שלו על "הקשר הסודי בין הנאציזם ליהדות").

3. ומעל לכל - אולמרט לא עושה למען עמו. בעוד כל ראשי הממשלה
בהיסטוריה של מדינת ישראל הנהיגו, קיבלו החלטות, ופעלו, בין אם
בהסכמת רוב העם ובין אם תחת ביקורת קשה, למען המדינה - אהוד
אולמרט פועל אך ורק למען עניינו האישי. מעבר ל"קידום חברים"
וקידום עצמי, אולמרט, אשר נמצא כבר שנה תחת ביקורת בלתי פוסקת
(ומוצדקת), נמצא במלחמת הישרדות. כתוצאה מכך, רוב פועלו אינו
מוקדש לטובת העם אלא לטובת יציבותו האישית בלבד. כשמנהיגים כמו
גולדה מאיר, בנימין נתניהו ואהוד ברק איבדו את המנדט, הם בחרו
(לאחר תקופת הישרדות קצרה, אך סבירה עבור כל מנהיג מפוכח)
להחזיר בחזרה את הבחירה לידי העם. לדעתי האישית הם ידעו כי הם
הפסידו את השלטון, אך הם כיבדו את הרצון הזה, ולו רק מכיוון
שהם האמינו שהם פועלים עבור העם. אהוד אולמרט אינו אדם כזה.
הוא פועל למען עצמו וקבוצת חבריו בלבד, תוך כדי שהוא רומס כל
זכר לשלטון החוק ולכיבוד המוסדות השלטוניים. לאהוד אולמרט לא
אכפת אף לפגוע בדמוקרטיה ובמדינה לטווח הארוך למען הישרדותו,
וזאת אפשר למצוא לפי ניסיונותיו לשנות את חוק יסוד: הממשלה, כך
שבכדי להפיל את הממשלה יהיה צורך ברוב של 67 חברי כנסת. אולמרט
גם אמר בפירוש "מיניתי את בראון ואת רמון כי הם חברים שלי",
תוך כדי התעלמות מכל שיקול מקצועי ומוסרי. דוגמה נוספת לפגיעה
בדמוקרטיה היא "סתימת הפיות" אשר פשתה בכל מוסד שלטוני. לא
מדובר רק על הביקורת על מערכת המשפט ומוסד מבקר המדינה.
כשהשתולל חיידק הקלבסיאלה בבתי החולים, משרד הבריאות ידע על
כך, אך בחר שלא לדווח "בכדי לא להלחיץ את האוכלוסייה". לא
מדובר כאן על סכנת ביטחון, והסתרת המידע הזה מזכירה לי מדינות
חשוכות ואפלות אשר היו קיימות, וחלקן עדיין קיימות כיום. כשראש
הממשלה ושר הביטחון אומרים "אל תדברו על מלחמה בכדי לא להלחיץ
את הציבור", משהו פה לא תקין. זכות הציבור לדעת, להביע דעה
ולדאוג גם אם צריך. אך דאגה עלולה להוביל להפלת שלטונו של
אולמרט, ואת זה, חלילה, הוא לא רוצה.

לאור שלושת הדברים האלה, אין כל צל של ספק כי אולמרט שייך
לקבוצת הפקידים, אך אין מדובר בפקיד רגיל. אהוד אולמרט נתפס
בעיני כאפסנאי (ואני חייב לציין שאין לי שום דבר נגד אפסנאים,
או המקצוע לכשעצמו), שהתקדם על ידי קשרים מפוקפקים. את חבריו
הוא רכש על ידי "קומבינות" וחלוקת ציוד בשעות הערב, כשהקת"ח
(הלא הוא אריאל שרון, כנראה בתפקיד לוחם ותיק שהועבר לתפקיד
נוח) לא ראה, או בחר שלא לראות.
כיום, כשאולמרט הגיע אל תפקיד ההנהגה (וגם, לא כתוצאה מפעולה
ישירה שלו, אלא על ידי תרדמתו של אריאל שרון והמומנטום שהוא
צבר עוד לפני הבחירות), הוא ממנה סביבו את חבריו הקרובים,
כחיילים נאמנים, להם הוא מרשה לחלק ציוד כשהוא עוצם עיניים.
ספק אם אותם חברים בכלל מוכשרים לתפקיד, אך זהו התשלום עבור
אותם שנים בהם הם עזרו לו, או סתם שיטה רקובה של לקרב את
החברים למחסן הבסיס, שם מחכה כל טוב להם, ולמי שהם בוחרים
"לקמבן".
ואל תטעו. השחיתות הזאת לא עולה לנו רק בכסף. המנגנונים
הרקובים, אשר מונו באופן אישי ולא ראוי על-ידי אולמרט וחבריו,
מחלקים לא רק כסף (בצורה של מכרזים לא הוגנים או מעילות כאלו
ואחרות). הם מחלקים לכל דכפין גם את המוסר שלנו, את הביטחון
שלנו, את האדמה שלנו, ואת הזכות שלנו להיות פה.

אין לי ספק שמדינת ישראל תיתן שטחים תמורת שלום. אני גם מסכים
עם העיקרון הזה. אין אפשרות לכפות על עם מסוים לחיות תחת
גבולות של מדינה אחרת. זה מעולם לא עבד, ותמיד הוביל לשפיכות
דמים (עיינו ערך יוגוסלביה, עיראק ורוב מדינות אפריקה, אשר
שוררת בהם אנרכיה שלטונית). עם זאת, ההחלטה לתת שטחים, ולהגיע
להסכם שלום, צריכה להיות על-ידי מנהיג שיש לו מנדט, ולא מנהיג
שעושה כך כל מנת לשרוד. הסכם שלום שיחתם על-ידי אהוד אולמרט
יהיה לא צודק, לא מוסרי וסביר להניח שגם לא יציב. הסכם שלום
אמיתי צריך להתבסס על צדק בלבד, ולא על שיקולים זרים של יציבות
שלטונית. הרעיון של שאיפה להסכם שלום "בכל מחיר" ובצורה עיוורת
הוא לא נכון. למרות שהסכם שלום הוא ההיפך ממלחמה, אל לנו לטעות
- שני הדברים שזורים יחדיו. מעבר לאי-לחימה, הסכם שלום צריך
לשקף את האינטרסים של שני העמים, ולא את האינטרסים הרגעיים של
משטר קורס. מכיוון שלאולמרט אין אידאולוגיה אמיתית (וזה על פי
ציטוט של ח"כ שמעון שטרית, שאמר "הדבר הכי טוב בקדימה הוא שאין
לה אידאולוגיה, וגם על פי מעשיו הגלויים של אהוד אולמרט) - אין
לו באמת רצון או דרך לעשות הסכם שלום. בין אם אנשי ימין או
שמאל מובהק - יש להם את האידאולוגיה שלהם, את הדרך הצודקת שבה
הם רואים את השלום עם שכנינו. הסכם שלום אשר יחתם עם ממשלת
אולמרט יהיה מלא ב"חורים", ונורא מכך - הוא ייחתם על ידי ממשלה
שסביר להניח שכיום אין לה תמיכה של אפילו רבע מן הציבור.

זהו אותו אולמרט אשר נתפס בסוף שנות השבעים כאחד מ"נסיכי
הליכוד", אותם חברי כנסת צעירים ונמרצים שנאבקו בשחיתות. במובן
הזה, אולמרט מזכיר לי את רובספייר, שהנהיג לתקופה קצרה את צרפת
בימי המהפכה הצרפתית. רובספייר היה בן אצולה צרפתי אשר התנער
ממעמדו, נלחם למען העניים בצרפת ונגד ההוצאות להורג שהיו
שכיחות כל כך, וייצג את המעמד השלישי באספת המעמדות. היה זה
אותו רובספייר אשר כמה שנים מאוחר יותר נבחר כחבר בוועד לשלום
הציבור, והנהיג את שלטון הטרור בצרפת, תוך כדי שהוא מוציא
להורג את כל מתנגדיו. בסופו של דבר רובספייר הפך לאיש החזק
בצרפת, והנהיג אותה ביד קשה. תוך כדי התעלמות מההשלכות, הוא
חילק לעניים את כספי העשירים אותם הוא הלאים, וגרם לחוסר
יציבות בכלכלה. בסופו של דבר רובספייר נתפס על-ידי מתנגדיו
והוצא להורג.

לכל אלו מכם אשר מזדעזעים לשמוע כעת כי הדוגמה שאני מביא היא
של מנהיג אשר הפך את עורו ונהיה למנהיג איום ונורא, ואשר הוצא
להורג - אני אומר זאת בפירוש - אין לי כל כוונה או ייחולים
למותו של אולמרט. אנו חיים בתקופה אחרת, בה הוצאות להורג
(בארץ, וברוב העולם המערבי) מוקעות על-ידי העם והשלטון. אין
ספק כי יש רדיקלים בציבור, ויש לעצור אותם בכל דרך אפשרית, אך
רוב הציבור, גם בקצוות היותר קיצוניים (משמאל ומימין), יודע כי
דרך אלימות הם לא ישיגו דבר, ואם כבר אז נהפוך הוא - השוליים
האלימים מוקעים היום גם על ידי הקיצוניים עצמם. אם "נמיר" את
האלימות של המהפכה הצרפתית אל מונחים בני ימינו, נראה כי אהוד
אולמרט משתיק את כל המוסדות השלטוניים המתנגדים לו, ומתנהג כמי
ששכח את כל העקרונות המוסריים בהם הוא דבק בתחילת דרכו
הפוליטית. במונחים הלגיטימיים של היום, ברור כי הדרך לסלק את
אולמרט מן השלטון צריכה, ותהיה, אך ורק על-ידי הפלת הממשלה
בכנסת, אך דבר זה לא יקרה לבד. ה"מהפכה" צריכה לבוא מהעם. אנו
רואים כיום כי הכנסת אינה ממהרת להפיל את עצמה, מכיוון שלכולם
יש יותר מדיי מה להפסיד. אנחנו, העם, חייבים להשמיע את קולנו
בדרך שלא נראתה בעבר. אין לי ספק בכלל כי עד שההמונים לא יצבאו
על שערי הכנסת, וישתקו את המדינה מרצונם, אנו נמשיך לסבול, גם
אם לא במודע, והיסודות עליהם מושתתים המדינה שלנו ימשיכו
להרקב. המנהיג האמיתי מעמיד את אינטרס העם אותו הוא מוביל
לפניו, וסובל ומקריב עבור העם. אולמרט, הפקיד, ימשיך לחלק את
המלאי מהמחסן, עד שלא ישאר ממנו כלום.

ברפובליקה הרומית, בערך בשנת 200 לפני הספירה, חי מדינאי רומי
בשם קאטו הזקן. אותו קאטו ראה בקרתגו, אשר נמצאת בטוניסיה של
היום כאויב מושבע שעלול להכות ברומא. על כן, הוא סיים כל נאום
שלו (גם אם לא היה קשר לנושא) באותו משפט: "יתרה מכך, אני
ממליץ שקרתגו תושמד". אולי אפשר ללמוד משהו מהנחרצות של קאטו
הזקן.
יתרה מכך, אני ממליץ שממשלת אולמרט תיפול, ויפה שעה אחת קודם.