פתאום זה נראה לך כאילו הכל מונח במקומו. הצלחת לעבור בצורה
מושלמת מאקורד אחד לשני.
כל רגעי הייאוש, של לקרוא את הטאבלטורות ולא להבין מה לעזאזל
הולך שם. כל הרגעים שבהם פתאום הבנת למה לעזאזל חברים שלך אמרו
"תשמע, הגיטריסט הזה גאון" כשלך זאת נראתה חרא של מוזיקה.
שבועות אתה מתאמן, מכאיב לעצמך, מגלה קצה סיבולת חדש לאצבעות
שלך, מבלי לראות אור בקצה המנהרה. היית מעדיף להיות דולפין
בעולם המים - לפחות הם מקבלים דגיג עבור כל טריק מוצלח שהם
עושים.
עד שאתה מנגן אקורד אחד טוב (וגם זה, אחרי עשרים פעמים שתיקנת
את עצמך) - אתה מקרטע במעבר לאקורד הבא. וכל הזמן שלוקח עד
שאתה מבין שבכלל האצבעות שלך לא במקום...
ואז פתאום, מבלי לשים לב, רגע לפני שאתה חושב להניח את הגיטרה
אחת ולתמיד ("רק עוד ניסיון אחד... טוב, ועוד אחד..." במשך
שלוש שעות) - אתה מצליח לעבור בצורה מושלמת.
שבועות חלמת על הרגע הזה - וכשהוא הגיע - אתה אפילו לא היית
ממש שם כדי לתפוס את משמעות העניין. את הידיעה על כך מוחך הקטן
קיבל רק כששמע הרמוניה, במקום אותו דיסוננס אליו הוא התרגל זה
מכבר.
ואז אתה עוצר. מנסה לחשוב - היתכן ?
אתה מנסה שוב - ומגלה שהצלחת. עברת מאקורד C ל D בצורה מושלמת,
ומעכשיו - תמיד תצליח. גאווה ממלאת את ליבך.
ממה אתה מבסוט, אדיוט ? נראה אותך עובר מ D מינור ל F.
קדימה, להפסיק לקשקש ולחזור לעבודה !